<h1>אבודרהם סדר שחרית</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא. ואין לאומרו בפחות מעשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו וקדושה או הפורס על שמע אינו בפחות מעשרה (מגילה כג, ב). ושליח צבור מן המנין שנא' (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל שכל עשרה מישראל נקראים עדה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת, והם היו שנים עשר יצאו מהם יהושע וכלב נשארו עשרה וקראם הכתוב עדה. חדוש (תה' סח, כז) במקהלות ברכו אלהים. במקהלת בגימטריא בעשרה. ופי' הפורס על שמע המברך ברכות שמע. כי הוא יברך הזבח (ש"א ט, יג) תרגום ירושלמי הרי הוא מפרס על נכסא. ויש מפרשים פורס לשון פרוסה והיינו כשאדם בא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע ועומד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע. ואמרי' בירושלמי דמגילה (פ"ד ה"ד) שאם התחילו בעשרה והלכו מקצתם גומר ועל כלם הוא אומר (ישעיה א, כח) ועוזבי ה' יכלו. וכתב הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה התחילו בעשרה ברכת יוצר אור והלכו להם מקצתם, משלימין ואומר הקדושה של יוצר, וכן בקדושה של תפלה. אבל קדיש לא יאמר עד שיהיו שם עשרה שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו בעשרה. וכתב רבינו תם אם יש ששה בני אדם שלא שמעו קדיש וברכו אע"פ שהאחרים שמעו יכולין לומר קדיש וברכו עמהם. וכתב עוד שכן מצא כתוב בהגדה (עיי' תוס' מגילה כג, ב) שאין אומרים ברכו אלא אם כן יש שם ששה שלא התפללו שנא' (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. פירוש שהתיבה הששית היא ברכו ויש נסמכין על זה הפסוק (תה' סח, כז) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. ויש בו ששה תיבות. עוד הביא רבינו תם אסמכתא לאלו הששה זה הפסוק (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. ויש בו ששה תיבות וגם אותיות ואתחנן ששה וגם אות ראשונה ששה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שצריך ששה שלא שמעו קדיש וברכו, אבל הרא"ש כ' שתלמידי רש"י כתבו בשמו שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע, וכן כתוב במס' סופרים (פ"י ה"ז) במקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין קדיש בין ברכו ולאחר התפלה עמד אחד בין אלו ואומר ברכו או קדיש וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו. וסברא גדולה היא דלמה לא יצטרפו תשעה ששמעו עם היחיד שלא שמע שיאמר הוא דבר שבקדושה הרי הוא מקדש את השם בעשרה עכ"ד. וזהו פירוש הקדיש שלם.
ומה שתקנו הקדיש בלשון ארמית יש אומרים מפני מלאכי השרת שלא יתקנאו בנו שאנו משבחין שבח נאה הזה כמו שאמרו בפ"ק דברכות (ג, א) אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך וגם לפי שבשעה שישראל עוני' אמן יהא שמיה רבא מברך הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל כמו שאמרנו ואם יבינו זה מלאכי השרת יקטרגו עלינו, על כן תקנו אותו בלשון ארמית כדי שלא יבינו המלאכים שאינם מכירין אותו כדאיתא בסוטה בפרק אלו נאמרין (לג, א). והקשו בתוספות והלא אפי' מחשבות אדם הם יודעים ומכירים אלא לשון זה הוא מגונה ביניהם להזקק לו. ור"י פירש טעם אחר לקדיש בלשון ארמית מפני שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשא כדאי' בשלהי סוטה (מט, א) אמאי קאי עלמא אסדרא דקדושא ויהא שמיה רבא דאגדתא, והיו שם עמי הארץ שאינם מכירים אלא ארמית שהוא לשונם לכך תקנו לאמרו בלשון ארמית שהכל מבינים אותו. ובספרד נהגו לומר לעילא מכל ברכתא שירתא וכו' בלשון הקדש, ולא יתכן כי מה מפסיקים באמצע לומר בלשון הקדש, וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והר"ם במז"ל כתבוהו בלשון תרגום. ואל יקשה בעיניך מה שתקנו לומר יתברך וישתבח ויתפאר וכו' בלשון הקדש כי השבח לא היו יכולים לשנותו ללשון תרגום. כתב רב נחשון שיש בקדיש ארבעה כריעות של חובה ואחת של רשות יתגדל ויתקדש כורע. בעגלא ובזמן קריב כורע. יתברך וישתבח כורע. שמיה דקודשא בריך הוא כורע. אבל בעושה שלום כריעה של רשות היא וכן כתב רבינו סעדיה. ואומר במדרש תלים שארבע כריעות אלו הם כנגד ארבעה שמות שבפסוק (מלאכי א, יא) כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות [וכו'].
וכתב רבינו סעדיה כשאומר שליח צבור יתגדל ויתקדש שמיא רבא עונין הקהל אמן. בעגלא ובזמן קריב עונין אמן יהא שמיה רבא. שמיה דקודשא בריך הוא עונין אמן. דאמירן בעלמא ואמרו אמן עונין אמן. וכן כתב הר"מ במז"ל. וכתב רב עמרם שיש מקומות שאין אומרים יתקלס לא מפני שהוא גנאי (יחזקאל כב, ד) וקלסה לכל הארצות כי מצאנו בו לשון שבח (חבקוק א, י) והוא במלכים יתקלס אלא שיש בקדיש שבע עניני שבח כנגד שבע רקיעים זולתו.
יתגדל ויתקדש ע"ש (יחזקאל לח, כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' האמור במלחמות גוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה כמו שנאמר (עובדיה א, כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר וכו', וכתיב בתריה (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שמיה רבה יש מפרשים שם יה רבה שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם שיתגדל ויחזור שלם. וזהו לעת הגאולה שיתנקם מעמלק שהוא מזרעו של עשו שנשבע שלא יהיה שלם עד שיתנקם ממנו, שנאמר (שמות יז, טז) כי יד על כס יה. ה' לא נאמר כי אם יה, וכסא לא נאמר כי אם כס, שנשבע ה' בימינו ובכסאו שלא יהיו שלמים עד שימחה שמו של עמלק (תנח' ויצא י). אבל לאחר שיתנקם ממנו יהי' השם שלם וגם הכסא שנא' (תהלים ט, ז) האויב תמו חרבות לנצח וגו', וכתיב בתריה וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו הרי השם שלם והכסא שלם. ולזה רמז הכתוב באמרו (תהלים קלב, יג) או"ה למושב לו. א' להשלים הכסא, וי"ו [ה'] להשלים השם. משל למלך ששלח את בנו מבית האסורים ויצא משם והיה הולך אצל אביו ובאמצע הדרך פגע בו לסטים ובזבז כל נכסיו והכה כל אנשיו. כששמע המלך חרה לו עד מות ואמר לא די הצער שסבל בני בבית האסורים אלא לאחר שפדיתיו בכחי ובזרועי הגדול בא עליו אותו לסטים ובזבז את נכסיו והכה את אנשיו. מיד השליך חותמו מידו ונשבע שלא יקרא בשמו ולא יכנס במלכותו עד שיתנקם מאותו צורר, ולאחר שיתנקם ממנו יקרא בשמו ויתמלא כסא מלכותו. וכך נשבע הקב"ה כמו שאמרנו. וא"ת איך יאמר לחצי השם רבה וי"ל מפני שאין לומר מיעוט כלפי מעלה כי אם רבוי. וכן מצאנו ברוח הקדש שלאחר שנחלקה לחלקים רבים קורא אותה רבוי שנאמר (במדבר יא, יז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך ומתרגמינן וארבי מן רוחא דעלך כך פירשו מקצת המפרשים, ואינו נכון בעיני כי שמיה רבא הוא תרגום של שמו הגדול, כי הקדיש נתקן בלשון תרגום בעבור עמי הארץ כמו שנפרש לקמן. ועוד כי מצאתי בנוסחאות ישנות ומדוייקות בפ"ק דברכות (ג, א) שגורס בשעה שעונין אמן יהי שמו הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו וכו'. בעלמא דברא כרעותיה. לפי שכשברא את העולם הזה לא היה שם עדיין עם מי יהיה נמלך כי עדיין לא נבראו המלאכים עד יום שני, אבל כשרצה לברוא את האדם נמלך עם המלאכים, שנאמר (ברא' א, כו) ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו וגומר ואמרו רבותינו (ב"ר פ"ח, ד') שנמלך עם פמלייא של מעלה. וימליך מלכותי' כלו' שיראת מלכותו עלינו. ויצמח פורקני' תרגום מצמיח ישועה. ויבא קץ משיחיה ר"ל ויחיש ביאת הגואל. וחש עתידות (דברים לב, לה) מתרגמי' ומבע. וישכלל היכליה פירוש ויבנה היכלו על שם (עזרא ה, ג) לשכללא היכלא. בחייכון וביומיכון וכו' ולפי שבזמן הגאולה לא ישארו כי [אם] אחד מעיר ושנים ממשפחה אנו מתברכין כאן בחיים וזש"ה (מלאכי ג, ב) ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים. והיינו דאמרי' (סנה' צח, ב) ייתי ולא אחמיניה מרוב הצרות העתידות לבא באותו זמן. ובאותה מלחמה תהיה מיתה לעמלק וחיים ואורך ימים לישראל ובזה יהיה גדול השם. בעגלא, פירוש במהרה כמו (סנה' נב, עי"ש) כי היכי דלשתריף בעגל. ואמרינן על המשיח דליתי בעגלא. ועונין הקהל אמן יהא שמיה רבא וכו'. גרסינן בשבת בפרק כל כתבי הקדש (קיט, ב) אמר ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן יהי שמו הגדול מבורך בכל כחו פי' בכל כוונתו שלא יחשוב בדבר אחר אלא שיהיה כל כח שבגופו עמו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה מרעה לטובה, שנאמר (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', מה טעם בפרוע פרעות משום דברכו ה'. פירוש בפרוע הוא מלשון (שמות לב, כה) כי פרוע הוא ומתרגמי' ארי בטיל הוא, ופרעות הוא מלשון פורענות וכן הוא הפי' בהבטל הפורענות מישראל, מפני שמתנדבי' העם לברך את ה' הוא. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אפי' יש בו שמץ עכו"ם מוחלין לו, כתיב הכא בפרוע פרעות וכתיב התם (שמות לב כה) כי פרעה אהרן. וכן הוא הפירוש בהבטל פריעות עכו"ם שתשקע ותשכח שלא יזכר עונה משום בהתנדב עם הוא. לעלם ולעלמי עלמיא ע"ש (דניאל ז, יח) ויחסנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא. יתברך ע"ש (ישעיה סה, טז) יתברך באלהי אמן. וישתבח על שם (תה' קו, מז) להשתבח בתהלתך. ויתפאר על שם (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר. ויתרומם ויתנשא ע"ש (ישעיה לג, י) עתה ארומם עתה אנשא וכתיב (עי' דניאל יא, י) ויתרומם ויתנשא. ויתהדר ע"ש משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא. ויתעלה על שם (תה' צז, ט) מאד נעלית על כל אלהים. ויתהלל על שם (מאד נעלית) להתהלל עם נחלתך (תה' קו, ה). לעילא מכל ברכתא שירתא תושבחתא כלומר למעלה מכל שירות ושבחות שאדם מהלל ומשבח למלך בשר ודם יהיו שבחיו של הקב"ה. ונחמתא כלומר יתנחם בנחמת ציון יותר משאר נחמות של בני אדם ומצאנו שהקב"ה מתנחם בנחמות שנאמר (ישעיה לז, לה) וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. כיון שאמר למעני יראה שהוא מתנחם בנחמות. וגם על שם דאמרי' בפ"ק דברכות (ג, א) בשעה שישראל נכנסין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמו הגדול מבורך הב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך אוי לו לאב שהגלה את בניו אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. ולפי שאין שמחה לפניו באותה שעה אלא כמו דאגה על חרבן הבית ועל גלותינו אנו מתפללין שיתנחם בקרוב באותה דאגה וימהר לגאלנו. דאמירן בעלמא כלו' האמורות בעולם לבני אדם לשבחם בהם. ואמרו אמן על שם (דברים כז, טז) ואמר כל העם אמן.
וכשאומר קדיש אחר סדור כל תפלה מוסיפין בסופו תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל על שם (ברא' מח, כב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ומתרגמי' בתרגום ירושלמי בצלותי ובבעותי, ולכן סמכן זה לזה. קדם אבוהון די בשמיא ואמרו אמן לשון חכמים הוא שאומר בכמה מקומות (ר"ה כט, א ועוד), לפני אביהם שבשמים. וכשאומר קדיש אחר קריאת תלמוד או מדרש אומר במקום תתקבל צלותהון, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון על שם (ישעיה נט, כא) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגומר וכמו שפירשנו בברכ' הערב נא. דעסקין באורייתא קדישת' על שם (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ורוב שלוחי צבור אומרים באורייתא קדישא וטעות הוא, דאוריי' היא לשון נקבה וקדישא לשון זכר ולכן צריך לומר קדישתא. די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר אינו חוזר על התורה אלא על החכמים שזכר וכן הוא שיעורו על ישראל ועל רבנן די באתרא הדין וכו'. יהא חנא וחסדא על שם (אסתר ב, יז) ותשא חן וחסד לפניו. ורחמי על שם (ירמיה לא, יט) רחם ארחמנו. מן קדם מרי שמיא וארעא ואמרו אמן על שם (ברא' כד, ג) בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. בין אחר התפילה ובין אחר קריאת תלמוד או מדרש אומר, יהא שלמא רבא מן שמיא על שם (תה' קכב, ז) יהי שלום בחילך. והטעם שנקבע השלום באחרונה לפי שהוא שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר ביוצר, עושה שלום ובורא את הכל. ותניא בתורת כהנים (בחוקותי פ"א) ושמא תאמר הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל (ויקרא כו, ו) ונתתי שלום בארץ וגו' מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. גדול השלום (חולין קמא, א) שהשם הגדול הנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים כדי לשום שלום בין איש לאשתו (עיי' במדב"ר פי"א ז). גדול השלום שמשבח את התורה בשלום שנאמר (משלי ג, יז) וכל נתיבותיה שלום. גדול השלום שאפי' העליונים שאין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא עין רעה צריכין שלום שנאמר (איוב כה, ב) עושה שלום במרומיו. חיים על שם בקרב שנים חייהו וכתיב ה' עליהם יחיו. ושובע על שם (תהלים טז, יא) שובע שמחות את פניך וכתיב (תה' קמה, טז) ומשביע לכל חי רצון. וישועה על שם (שמות טו, ב) ויהי לי לישועה וכתיב (דהי"א טז, לה) הושיענו אלהי ישענו. ונחמה על שם (ישעיה נא, ג) כי נחם ה' ציון וכתיב (תה' צד, יט) תנחומיך ישעשעו נפשי. ושזבא על שם תרגום (קהלת ט, טו) ומלט הוא את העיר בחכמתו. ורפואה על שם (ירמיה לג, ו ע"ש) הנני מעלה לה ארוכה ומרפא. וגאולה על שם (ישעיה מד, כג) גאל ה' (את) יעקב עבדו. וסליחה על שם (תה' קל, ד) כי עמך הסליחה וכתיב (תה' פו, ה) כי אתה ה' טוב וסלח. וכפרה ע"ש (דברים כא, ח) כפר לעמך ישראל. וריוח והצלה ע"ש (אסתר ד, יד) ריוח והצלה יעמוד ליהודים. לנו ולכל ישראל ואמרו אמן. ובקש כאן שתים עשרה בקשות למספר שבטי בני יעקב.
ונהגו לומר אחר שקוברין המת וכן בתשעה באב כך יתגדל ויתקדש שמיה רבא דהוא עתיד לחדת' עלמא כמו שאמרו רז"ל (ר"ה לא, א) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב. ולשכללא היכלא כך הוא לשון הפסוק בעזרא [ה', ג']. ולמיפרק חייא לגאול את החיים מזה הגלות שאנחנו בו. ולאחיאה מתיא ולהחיות את המתים שהוא עיקר אמונתו. ולמבני קרתא ירושלם שנאמר (תהלים קמז, ב) בונה ירושלם ה' וגומר. ולמעקר פולחנא נוכראה מארעא ע"ש (ברא' לה, ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וכתיב (זכריה יג, ב) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. לאתבא פולחנא קדישא דשמיה להדריה וזיויה על שם (יחז' לח, כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'. בחייכון וביומיכון עד לעילא. ואומר תתכלי חרבא וכפנא לפי שכתוב (דברים לב, כה) מחוץ תשכל חרב הוא מבקש כאן מאת השם שתכלה אותה החרב מן העולם. וכפנא ומותנא על שם (איוב ה, כ) ברעב פדך ממות. ומרעין בישין על שם תרגום (דברים ז, טו) וכל מדוי מצרים הרעים. מננא וכל עמיה בית ישראל ואמרו אמן. עושה שלום וכו'. יש אנשי' שעונין אמן יהא שמיה רבה מברך וכו' עד ואמרו אמן. ואני קבלתי מרבותי שאין לענות אלא אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא בלבד, וכן נראה מדברי רבינו סעדיה, וכן מצאתי כתוב בשם הרא"ש. והטעם, כי יש עד עלמיא ז' תיבות וכ"ח אותיות ומלת אמן אינה מן המנין כי הוא עונה על מה שאומר ש"צ יתגדל ויתקדש. ולפי זה צריך לומר ולעלם עלמיה כדי שיהיו כ"ח אותיות, ועוד כי כן הוא לשון הפסוק כמו שאמרנו למעלה. ותמצא כי אומר קדיש שבע פעמים ביום. וכן תמצא בקהלת ז' פסוקים מעת ללדת עד ועת שלום (ג, ב—ח), ובכל פסוק מהם ד' פעמים עת, ובכלהם יש כ"ח עתים כנגד שבעת ימי השבוע שיש בהם כ"ח עתים; כי ארבעה עתים משתנים בכל יום ולילה, מהבקר עד חצי היום עת אחד, ומחצי היום עד הלילה עת שני, ומתחלת הלילה עד חציה עת שלישי, ומחצי הלילה עד הבקר עת רביעי. וכנגדן ז' כוכבי לכת וכ"ח מחנות הלבנה. וכן תמצא בפסוק (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ ז' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפסוק בראשית ברא אלהים ז' תיבות וכ"ח אותיות. וכן בפסוק (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ז' תיבות וכ"ח אותיות. מכאן אמרו העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית. וגרסינן בסוכה בפרק לולב הגזול (לט, א) אמר רבא לא לימא איניש אמן יהא שמיה רבא והדר מברך אלא יהא שמיה רבא מברך והדר ולעלם אמר רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא הכא והתם אמרי אסוקי מילתא ולית לן בה.
ואומר שליח צבור ברכו את ה' המבורך ועונין הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכתב הרב ר' יהודה בר ברזילי ברצלוני שצריך ש"ץ לחזור ברוך ה' המבורך. אבל הרב ר' מאיר מרוטנבורק כתב שאין צריך לומר ברוך ה' המבורך, וכן נהגו. ונוהגין בכל המקומות שאומר הקהל בלחש ישתבח ויתפאר וכו' בשעה שש"ץ אומר ברכו. ויש שאינם רוצים לאמרו כדי שיאזינו למה שיאמר ש"צ כדמסיק בסוטה בפ' ואלו נאמרין (מ, א) גבי ברכת כהנים שאין להקהל לו' פסוקים בשעה שהכהנים מברכים מזה הטעם. וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והר"ם במז"ל לא כתבוהו. וכתב הרא"ש שמעתי בכל המקומות שאומר' ישתבח ויתפאר וכו' כשאומר החזן ברכו ולכך מאריך בו. וסימן לדבר מודים שמאריך בו החזן כדי שיאמרו הקהל מודים דרבנן. וכתב עוד בתשובה: ברכת יוצר וערבית אני אומר עם ש"צ בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"צ בשתיקה. וגם אם היה מכוין דברי ש"צ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתה. אבל כשאדם קורא בפיו אם קורא מקצתה בלא כונה יצא. וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים כדי לענות אמן אחר ברכת ש"ץ ע"כ.
<h2>דף ד:</h2>
וקיימא לן בפ"ק דברכות שמצוה לסמוך גאולה לתפלה בין בשחרית בין בערבית ואע"ג שבתחלה אומר ה' שפתי תפתח אינו הפסק דכיון דתקינו ליה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. וכן בערבית ואע"פ שצריך לומר השכיבנו בין גאולה לתפלה כיון דתקינו ליה רבנן בגאולה כגאולה אריכתא דמיא. וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים שנא' ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. וגרסי' בירושלמי פ"ק דברכות [ה"א] אמר רבי אמי כל מי שאינו תוכף גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך יצא המלך לידע מהו מבקש ומצאו שהפליג ועוד הוא מפליג. פי' כך אדם המתקרב לפני הקב"ה בשירות וקלוסין ובהזכרת יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו. וצריך ליזהר שלא לדבר בין גאולה לתפלה ואפי' לענות קדיש וקדושה שהרי פסוק ה' שפתי תפתח לולא שתקנוהו בתחלת התפלה היה הפסק ואם צריך לענות קדיש וקדושה ימתין קודם שיאמר שירה חדשה. וכן שמעתי בשם ר"ת.
ואח"כ תקנו לומר מזמורים שבסוף התלים והם כמו פרקליטים לתפלה כדאמרינן בשבת בפ' כל כתבי הקדש (קיח, א) אמר ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ומאי ניהו פסוקי דזמרה מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה. ומפני שבאלו המזמורים הוא נשלם התלים תקנו לומר אחריהם (תה' פט, נג) ברוך ה' לעולם אמן ואמן. (שם קלה, כא) ברוך יי' מציון וגו'. (שם עב, יח—יט) וברוך יי' אלהים אלהי ישראל וגו', וברוך שם כבודו. שאלו הפסוקים מצינו אותם כתובים בסוף ספרי התלים ולכן תקנו לאומרם בהשלמת התלים. ואח"כ אומר ויברך דוד (דהי"א כט, י). ויש באלו המזמורים רמז לעשרה מאמרות, כיצד, ברוך שאמר והיה העולם כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מזמור לתודה (תה' ק) כנגד מאמר שני שהוא יהי אור ועליו מודים הבריות כי כלם צריכין לאורה, וזהו שכתוב (איוב כה, ג) ועל מי לא יקום אורהו, ועל כן כל אדם חייב להודות לו. ותמצא במזמור זה ארבעה שמות כנגד ארבעה הצריכי' להודות. יהי כבוד יי' לעולם אינו מזמור אלא פסוקים מפוזרים מהתלים. וכתוב בו (תה' קג, יט) יי' בשמים הכין כסאו והוא כנגד מאמר שלישי שהוא יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. וזהו כבודו של מקום שהבדיל כסאו למעלה לא היה הכל בערבוביא כבתחלה. אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה (תה' פד, ה) כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה שאם לא כן לא היה לבריות מקום לישב בו ולהלל לשם. יהללוך סלה הסמ"ך בדגש. שככה לו הלמ"ד בדגש. הללויה הללי נפשי את יי' (תה' קמו) וכתיב נותן לחם לרעבים כנגד מאמר חמישי שהוא ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו'. הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה (תה' קמז) וכתיב מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא כנגד מאמר ששי שהוא יהי מאורות ברקיע השמים. לתבונתו אין מספר בלא ו"ו בתחלה. ומשפטים בל ידעום בו"ו בתחלה. הללויה הללו את ה' מן השמים (תה' קמח) וכתיב הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות. ואומר אח"כ החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף כנגד מאמר שביעי שהוא ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו' וכתיב ויברא אלהים את התנינים הגדולים. הללו את ה' מן הארץ בלא יו"ד בתחלה. הודו על ארץ ושמים בחולם בין הדלת והו"ו האחרונה. הללויה שירו לה' שיר חדש (תה' קמט) כנגד מאמר ח' שהוא תוצא הארץ נפש חיה למינה וזו היא חסידות גדולה שאין רצונו שיזקק מין לשאינו מינו. וחרב פיפיות בו"ו בתחלה. הללויה הללו אל בקדשו (תה' קנ) וכתיב כל הנשמה תהלל יה כנגד מאמר תשיעי שהוא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו שאין בכל הנבראים מי שיודע להלל אלא האדם המדבר. ויש במזמור הזה עשרה פעמים הללו כנגד עשרה מאמרות. והללויה אינו מן המנין שהוא תיבה אחת כדאמרינן בפרק ערבי פסחים (קיז, א) שהוא כולל שם ושבח בתיבה אחת. ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל וגו' וכתיב ואתה מושל בכל כנגד מאמר עשירי שהוא ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וגו'. נמצא שהשליט את האדם על הכל. ואנו אומרים לו אע"פ שהשלטת את האדם על שאר בריותיך וצויתו למשול בהם אתה הוא מושל בכל. ומתחלה ויברך דוד עד ומהללים לשם תפארתך הוא כתוב בדברי הימים (א כט, י-יג). ומן ויברכו שם כבודך עד במים עזים הוא כתוב בעזרא (נחמיה ה, יא). הרי כאן רמז לעשרה מאמרות. הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי הג' הראשונים בלא וי"ו והג' אחרונים בוי"ו. ואת זעקתם בוי"ו. ואח"כ תקנו לומר (שמות יד, ל) ויושע ה' ושירת הים והוא זכר ליציאת מצרים. שני זכירות אלו כתובות בתורה זכר למעשה בראשית שנא' (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. וזכר ליציאת מצרים שנא' (דברים י, יב) וזכרת כי עבד היית במצרים וגו'. ונוהגין בספרד לכפול הפסוק האחרון של כל אלו המזמורים. ועוד, באשרי יושבי כופלין ב' פסוקים אחרונים, וטעות הוא שאין לכפול אלא הפסוק האחרון שבסוף כל המזמורים בלבד שהוא כל הנשמה תהלל יה להודיע שנגמרו המזמורים של סוף התלים כדרך סיום הפרשה שכופלין הפסוק האחרון. וכן בשירת הים כופלין פסוק ה' ימלוך מפני שהוא סוף השירה ואם לא היו כופלין אותו לא היה נראה כי הוא סוף השירה. והטעם שנהגו לומר ויברך דוד ושירת הים לפי שכל אותם חמשה עשר לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח דורש במכילתין מתוך שירת הים ומתוך פסוקים של ויברך דוד.
ואחר כך עומד שליח צבור ואומר בקול רם ישתבח. ישתבח שמך לעד מלכנו. ברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שסמוכה היא לברוך שאמר ופסוקים שבנתים לא הוו הפסק. וכתב הרי"ף ותקינו רבנן למימר ברכה קמייהו וברכה בתרייהו. ומאי נינהו ברוך שאמר וישתבח. והלכך מיבעי לי' לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים שמנה עשרה. ואומר במדרש מי האיש הירא ורך הלבב זה המדבר מברוך שאמר עד סוף התפלה. ואמרינן בירושלמי הסח בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה ואומר במדרש אמר ר' אלעזר בר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ד' אלפים גמלים טעונין אמרתי לו מה אלו טעונין אמר לי אף וחמה. למה, לעשות נקמה באף וחמה ממי שמספר בין קדיש לברכו בין ברכה לברכה בין פ' לפ' בין אמן יהא שמיה רבה לויתברך, בין גאולה לתפלה. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת לפני המקום, שנאמר (ישעיה כג, כה) ולא אותי קראת יעקב. וכל המכוין בתפלתו ואינו מדבר אין תפלתו חוזרת ריקם שנא' (תה' י, יז) תכין לבם תקשיב אזנך. וכתב רב עמרם ולאחר מיבעי ליה לאינש לאתחולי בפריסת שמע ביוצר אור ואסור לאשתעויי בין ישתבח לפריסת שמע ביוצר אור. וה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל בצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעו למפסק ליה שפיר דמי. והרב ר' מאיר מרוטנבורק כשהיה צריך להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים (דהי"א טז ל) ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה'. וברוך ה' לעולם אמן ואמן (תה' פט, נג). וברוך ה' מציון (תה' קלה, כא). וברוך ה' אלהים אלהי ישראל, וברוך שם כבודו לעולם וגו' (שם עב, יח—יט). וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה.
ועתה אחזור לפרש הברכה ישתבח על שם (תה' קו, מז) להשתבח בתהלתך. שמך לעד מלכנו ע"ש (תה' קמה, א) ואברכה שמך לעולם ועד. האל ע"ש (ישעיה ה, יז) והאל הקדוש. ותמצא כי שמך לעד מלכנו האל ראשי תיבות שלמה. ואיפשר כי החכם שחבר זה היה שמו כן ועשאו לכבוד שלמה המלך. המלך ע"ש (תה' קמה, א) ארוממך אלהי המלך. הגדול ע"ש (ירמיה י, ו) גדול אתה וגדול שמך בגבורה. והקדוש על שם (ישעיה ה, יז) והאל הקדוש נקדש בצדקה. בשמים ובארץ ע"ש (דברים ג, כד) אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. כי לך נאה ה' אלהינו ע"ש (ירמיה ו, ז) מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה. שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח [גדולה] וגבורה תהלה ותפארת קדושה ומלכות ברכות והודאות לשמך הגדול כל אלו ט"ו לשונות של שבח כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד, וכנגד ט"ו מעלות הסדורי' בהגדת פסח. ומעולם ועד עולם אתה אל פסוק הוא (תהלים צ, ב). בא"י מלך גדול ומהולל בתשבחות על שם גדול ה' ומהולל מאוד. ומה שאמר בחתימת ברכה זו מלך גדול יותר מחתימת ברוך שאמר וברכת יהללוך שלאחר ההלל, לרמוז ששבח ברכה זו הוא גדול ומעולה משבח שתי ברכות האחרות כי בכאן משבח את השם בחמשה עשר לשונות של שבח שהם נדרשים מן התורה ומן הכתובים כמו שאמרנו למעלה. וכתב הרא"ש שאין לענות אמן אחר בא"י מלך גדול ומהולל בתשבחות שאין זה סיום הברכה אלא אחר חי העולמים שהוא סיום הברכה. אל ההודאות על שם (דברי הימים א ז, ח) הודו לה'. אדון הנפלאות על שם (שמות טו, יא) עושה פלא. בורא כל הנשמו' אדון כל המעשים כבר זכרנו למעלה. הבוחר בשירי זמרה על שם בחרתי בשבט הלוי לפי שאומרים השיר במקדש. ויש כאן באל ההודאות חמש עשרה תיבות כנגד חמש עשרה מעלות שבמקדש שעולים מעזרת נשים לעזרת ישראל שעליהם עומדים הלוים בשיר (מדות פ"ב מ"ה). וכתב בעל המנהגות שהאומר בשיר ובזמרה שאינו נכון כי מלת זמרה הוא שבח כמו (ברא' מג, יא) מזמרת הארץ ור"ל הבוחר בשיר של שבח ולא בשיר שאינו של שבח, והאומר בשיר ובזמרה משמע שהוא בוחר בכל שיר אע"פ שאינו של שבח וזה לא יתכן. וכן מזמור שיר, שיר של שבח. וכן שיר מזמור שיר של שבת ע"כ. חי העולמים ע"ש (דניאל יב, ז) וישבע בחי העולם. ואומר חי העולמים ולא לעולמים ולא בעולמים לפי שהם מורים זמן וגבול ומקום והה"א היא הפלגת ההויה שאין לה תחלה וסוף.
<h2>דף ה:</h2>
ואמרינן נמי בירושלמי בפרק אין עומדין אמר ר' יוסא צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל ומה טעמא (ישעיה לח, ג) ויסב חזקיה פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. כלומר שלא יתפלל באמצע הבית. ובתלמודא דידן בפרקא קמא דברכות (ה, ב) אומר אמר רב יהודה אמר ר' יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הכותל שנא' ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. ומפרש בחדושי רב"ש דוקא דבר שהוא חוצץ כגון הפסק מטה שהוא מקום חשוב שרחבה ד' וגבוה י' אבל דבר מועט אינו נקרא הפסק שאם כן האיך מתפללין בבית הכנסת לפני הספסלין שיושבין בהם. ונשאל הר"ם במז"ל מהו הדבר הנקרא חוצץ בינו ובין הקיר ולמה מנעוהו ואם בכלל החציצה הזאת כלי מילת שתולין אותו על כותלי הבית לנוי ובהן צורות שאינן בולטות אם זה בכלל האיסור או לא. והשיב שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפל' הוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו והבגדים התלויים אינם אסורים אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהן מכלי הבית כי הדברים האלו מבטלים הכוונה. והבגדים המצויירים אע"פ שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדם מהטעם שאמרנו כדי שלא יהא מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו, ואנחנו רגילים להעלים עינינו בתפלה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר ע"כ דבריו.
<h2>דף י:</h2>
ואמרינן בפרקא קמא דברכות א"ר יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוין את רגליו זו אצל זו שנאמר (יחז' א) ורגליהם רגל ישרה ומתרגמינן ורגליהון רגל כיונין וסימן לדבר ישרה בגימ' תפלה. ומפרשי בחדושי רב"ש שיהיו העקבים סמוכים זה אצל זה ואצבעות הרגלים מפוזרים ודומה לכף רגל עגל שמחובר מלמטה ונפרד מלמעלה. וזהו ורגליהם רגל ישרה הא כיצד רגליהם ממקום אחד ורגל ממקום אחד. ע"כ. ויש מפרשים שידבק את רגליו זה לזה בכוון בין למעלה בין למטה וזהו ורגליהם רגל ישרה שקורא לשניהם רגל. וגרסינן בירושלמי בפ' תפלת השחר (פ"ד ה"ד) ר' חייא בשם ר' יוחנן צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפלה. ומה טעמא (שמות כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי, תזכיר אין כתיב כאן אלא אזכיר. א"ר תנחום ב"ר חייא צריך אדם ליחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל שנאמר (ש"ב טו) ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים. השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה.
ואסור לאכול ולשתות בבקר קודם שיתפלל כדאמרי' בפ"ק דברכות א"ר יוסי בר חנינא מאי דכתיב (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם א"ר יצחק א"ר יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר (מ"א י"ד ט) ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרי גוך אלא גאך, שאותיות אהו"י מתחלפות אמר הקב"ה אחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו עול מלכות שמים. מכאן פסק אבי העזרי שמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה דלא שייך במים גאוה. והרי"ף כתב דאפי' מים אסור כיון שממלא נפשו ורצונו ממה שהוא צריך אחר שהתגא' קרינן בי'. וכתב ר"י שאם התחיל לאכול קודם שיעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר פוסק אע"ג דאמרי' בתפלת המנח' (שבת ט, ב) אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם.
<h2>דף יא.</h2>
ולענין ההפסקה שמפסיקין בברכת שמע לומר קרובות נשאל הרמ"ה על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק, והרי בפירוש שנינו מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו', ועוד שנינו (ברכות מ, ב) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק אמת הוגד לכם ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרובה אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישין ועניית אמן ולהתפלל עם הצבור. אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת, על כן אמרתי הנח להם לישראל מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין, וזו היא סבת שתיקתי. ומנהגי ביום הקרובה כיון שמתחיל ש"צ ביוצר אור אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן, וקורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, אך איני גומרה מיד רק עד העונה לעמו ישראל. ומשם ואילך אני שותק איני מברך ולא מדבר בדברי תורה ולא בדברי שיחה עד שיגיע ש"צ במקום שפסקתי ואני חותם עם הצבור ברכת אמת ויציב בגאולה ואני סומך גאולה לתפלה ע"כ. וכן כתב הר"ם במז"ל (ה' ק"ש א, ז) ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם ומיהו כבר פשט המנהג בכל המקומות לומר בהם קרובות, וגם הראשונים שתקנום היו גדולי עולם כמו ר' אליעזר הקליר שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשים ע"פ הראיה שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני של ימים טובים. וכן הרב ר' יצחק בן גיאת עשה קרובות ורבים כמוהו. וכן כ' הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידה. לפיכך נהגו להוסיף פיוטים במאורות ובאהבת עולם ובזולת. ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלם למי שאפשר לו ובידו יכולת כי היא סבה להפסיק ולשוח שיחה בטלה בדברי הבאי בברכות שמע. אבל מה שנהגו להרבות בפיוטים וסליחו' בשלש ראשונות ובברכת סלח לנו מותר וכן כתבו הגאונים. ופי' ר"י שסומכין על הא דאמרינן (ע"ז ח, א) אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה אומר, רק שיתחילו מענין הברכה ואחר [כן] יכולין להאריך פיוטים רצוי ותחנונים כפי רצונם בין יחיד בין צבור.
אמת ויציב ברכה זו אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכה שלפני ק"ש דק"ש לא הויא הפסק, ולפי שסיים הפרשה השלישית של שמע ביציאת מצרים על כן עיקר הברכה שהיא אחר ק"ש היא ספור יציאת מצרים. ותקנו לומר אמת ויציב בשחרית על הנסים שעשה הקב"ה עם אבותינו שגאלנו והעבירנו בים בחרבה ושקע צרינו בתוכו. והכי איתא בירושלמי בפ"ק דברכות (פ"א ה"ו) צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות וצור ישראל וגואלו. ותקנו לומר אמת ואמונה בערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקיים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב. אי נמי אמת ואמונה בערבית לפי שבטחנו בהקב"ה בליל מכת בכורות שיוציאנו ממצרים בבקר וקיים לנו הבטחתו והוציאנו לפיכך ראוי לומר בשחרית אמת ויציב. וי"מ אמת ואמונה בערבית על שאנו מפקידין נשמותינו בידו בכל לילה ומאמינים בו שישיבנה אלינו ובשחרית אמת ויציב שיאמת ויקיים דבריו להשיב הפקדון. והיינו דאמרינן בסוף פ"ק דברכות (יב, א) אמר רבה בר בר חנא סבא משמיה דרב כל שאינו אומר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנא' (תה' צב, ט) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. פי' לא יצא ידי חובת המצוה כתקנה אבל לעולם יצא דברכו' אינן מעכבות. ותמצא כאן ט"ו תיבות כל אחת מתחלת בוי"ו כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד. וכנגד ט"ו מעלות הסדורים בהגדת פסח. וכנגד ט"ו מעלות שבמקדש שעולים מעזרת הנשים לעזרת ישראל. ויציב ע"ש ויציב חלמא. ונכון ע"ש והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל. וקיים ע"ש (ישעיה מ, ח) ודבר אלהינו יקום לעולם. וישר ע"ש (תה' לג, ג) כי ישר דבר ה'. ונאמן ע"ש (מ"א ח, כו) יאמן נא דברך. ואהוב על שם (דב' י, ה) ואהבת את ה'. וחביב על שם (דב' לג, ג) אף חובב עמים. ונחמד ע"ש (תה' יט) הנחמדים מזהב ומפז רב. ונעים ע"ש (משלי ב, י) ודעת לנפשך ינעם. וכתיב (שם ג, יז) דרכיה דרכי נועם. ונורא ע"ש (תה' סו, יג) מה נורא מעשיך. ואדיר ע"ש (שם ח, ב) ה' אדוננו מה אדיר שמך. ומתוקן ע"ש (קה' יב, ט) תקן משלים הרבה. ומקובל ע"ש (משלי יט, כ) שמע עצה וקבל מוסר. וטוב ע"ש (תה' קמה, ט) טוב ה' לכל. ויפה ע"ש (שיר השירים א, טז) הנך יפה דודי. הדבר הזה עלינו לעולם ועד, כלומר הדבר הזה שזכרנו בק"ש הוא אמת ויציב וכו'. אמת אלהי עולם מלכנו ע"ש (ירמי' י, י) אלהים חיים ומלך עולם וע"ש (שם) וה' אלהים אמת. צור ישראל. כל ישראל נקראים בשם יעקב שנא' (עי' ישעיה מח, א) שמעו נא בית יעקב הנקראים בשם ישראל. מגן ישענו ע"ש (ש"ב כב, לו) ותתן לי מגן ישעך. לדור ודור הוא קיים ע"ש (תה' קב, כה) לדור דורים שנותיך. ושמו קיים ע"ש (שם קלה, יג) ה' שמך לעולם. וכסאו נכון ע"ש (שם צג, ב) נכון כסאך מאז. ומלכותו ואמונתו לעד קיימת שנא' (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם ועד וכתיב (תה' ק, ה) ועד דור ודור אמונתו. ודבריו חיים וקיימים זו התורה והמצות שנא' (דב' ל, כ) כי היא חייך. וקיימים שאין העולם מתקיים אלא עליהם שנא' (ירמי' לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ונאמנים על שם (תה' קיא, ז) נאמנים כל פקודיו. ונחמדים ע"ש (תה' יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב. לעד ולעולמי עולמים כמו שפירשנו. על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו על שם (דב' כט, כח) והנגלות לנו ולבנינו. ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך ע"ש (תה' כב, כד) וגורו ממנו זרע ישראל. ואמר עבדיך ע"ש (שמות לב, יג) ולישראל עבדיך. על הראשונים שנאמר (נח' ט, לג) ואתה צדיק על כל הבא עלינו. ועל האחרונים שנ' (תה' קג, יז) וצדקתו לבני בנים. דבר טוב וקיים באמת ובאמונה חוק ולא יעבור התורה שהיא אמת שנא' (משלי כג, כג) אמת קנה ואל תמכור וגו' והמצות שהם אמונה שנא' (תה' קיט, פו) כל מצותיך אמונה הם חק עלינו לקיימם ולא יעבור זה החק. אמת שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו מלכנו מלך אבותינו גואלנו גואל אבותינו כל זה ע"ש (ישעי' מד, ו) מלך ישראל וגואלו. אתה גאלת את אבותינו מארץ מצרים ואתה עתיד לגאלנו מגלותינו. צורנו שנא' (ש"א ב, ב) ואין צור כאלהינו. צור ישועתנו ע"ש (תה' יח, מז) וירום אלהי ישעי. פודנו ע"ש (תה' עח, מב) אשר פדם מני צר. ומצילנו ע"ש (שמות יח, ח) ויצלם ה'. מעולם הוא שמך ע"ש (ירמ' ב, כ) כי מעולם שברתי עולך. ור"ל מזמן רב וכתיב (תה' לא, ב) כי סלעי ומצודתי אתה למען שמך תנחני ותנהלני. אין לנו עוד אלהים זולתך סלה. ע"ש (ישעי' מה, כא) אני ה' ואין עוד אלהים מבלעדי.
<h2>דף יא:</h2>
וכתב בעל המנהגות מה שסמכו אהבת עולם ליוצר המאורות לפי שבה מזכיר יחוד שמו של הקב"ה ונתינת התורה המאירה מכל המאורות שהשמש אינו מאיר אלא ביום והתורה ביום ובלילה. ואחזו דרך המשורר במזמור השמים מספרים כבוד אל שהזכיר יצירת המאורות וסמך לזה (יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש ואח"כ עדות ה' נאמנה שאנו חייבים להעיד על יחודו האמתי ולפי' קורא מיד ק"ש שהוא יחוד הקב"ה ע"כ וטעם נכון אמר. אבל קשיא לי לדבריו מה יאמר באהבת עולם של ערבית שהיא סמוכה למעריב ערבים.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל. פסוק הוא (ישעיה מה, ז) ובמקום ובורא את הכל כתיב ובורא רע. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים על שם (איוב כה, ג) ועל מי לא יקום אורהו ואם תאמר ומה מועלת האורה לארץ, דבשלמא לדרים עליה יש תועלת גדולה שיוצאים לעסקיהם. וי"ל שגם לארץ יש תועלת גדולה כמו האנשים שיוצאים לעסקיהם, כי השמש מגדל הצמחים והמתכות וממתיק לפירות כמו שנאמר (דברים לג, יד) וממגד תבואו' שמש וגו'. ואמר ברחמים, כי הוא מביא לנו האורה בדרך רחמנות מעט מעט לא בפעם אחת כלה, כי הקם ממטתו אם רואה אור גדול אינו יכול לפתוח עיניו לראותו במהרה, כי קודם יעמוד שעה כמו סומא שלא יוכל להביט בו. ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. רוצה לומר על זריחת האור בכל יום שנאמר בו כי טוב. ואמר מעשה בראשית, כי כמו שהבדיל בין האור ובין החשך בששת ימי בראשית כמו שנאמר (ברא' א, ד) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כך הוא מתמיד אותה הויה בכל יום. אמר תמיד על שם (שם ח, כב) ויום ולילה לא ישבותו. מה רבו מעשיך ה'. פסוק הוא (תה' קד, כד). המלך המרומם לבדו מאז על שם (ישעיה לז, טז) אתה הוא לבדך. המשובח והמפואר והמתנשא, כבר זכרנום למעלה. מימות עולם על שם (ע' תה' צ, ב) מעולם ועד עולם אתה אל. אלהי עולם על שם (ישעיה מ, כח) אלהי עולם ה'. ברחמיך הרבים רחם עלינו על שם (נחמיה ט, לא) וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה. (מגן ישענו) [אדון עוזנו] על שם (ירמ' טז, יט) ה' עזי ומעזי. צור משגבנו על שם (ש"ב כב, ג) אלהי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי. מגן ישענו ע"ש (שם כב, לו) ותתן לי מגן ישעך. משגב בעדנו ע"ש (תה' ג, ד) ואתה ה' מגן בעדי. וכתב בעל המנהגות יש לתמוה למה נתקן בברכת המאורות אלהי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו. ונראה בעיני משום דאמרי' בירושלמי (תענית פ"ד ה"ג) יהי מארת מארת כתיב חסר בלא וא"ו מפני שגורמין להפיל אסכרא בתינוקות. לפיכך תקנוהו לומר ברחמיך הרבים בברכת המאורות.
אל ברוך גדול דעה על שם (תה' פט, נג) ברוך ה' לעולם. ומה שתקנו לומר אלפא ביתא ביוצר של חול ושל שבת, להודיע כי לא נתקיימו שמים וארץ ותולדותיהם אלא בעבור התורה שנאמר (ירמיה לג, כה ושבת פח, א) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. והתורה כולה יוצאת מאותיות אלפא ביתא כ"ב אותיות, וזהו שאמר הכתוב (שיר הש' א, ד) נגילה ונשמחה בך, ואומר במדרש חזית בך בכ"ב אותיות שכתבת בהן את התורה, והפוך כ"ב ויהי' בך. גדול דעה ע"ש (ירמי' לב, יט) גדול העצה. הכין ופעל זהרי חמה ע"ש (תה' עד, טז) אתה הכינות מאור ושמש. ופעל על שם (ישעי' מא, ד) מי פעל ועשה. טוב ע"ש (ברא' א, י) וירא אלהים כי טוב וע"ש (תה' קו, א) הודו לה' כי טוב. יצר כבוד לשמו ע"ש (ישעי' מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כלומר שהוא מתכבד עם בריותיו שיצר וכאלו יצר הכבוד לשמו. מאורות נתן סביבות עוזו ע"ש (דניאל ב, כב) ונהורא עמיה שר'. פנות צבאיו קדושים, כלומר שרי צבאיו שנקראו קדושים ופירוש פנות שרים מלשון (ש"א יד, לח) גשו הלום כל פנות העם. רוממי שדי תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו, כך עושים המלאכים ערב ובוקר תמיד. ולקח לשון מספרים כבוד אל על שם (תה' יט) השמים מספרים כבוד אל. תתברך ה' אלקינו על שם אברך את ה'. בשמים ממעל ועל הארץ מתחת פסוק הוא (דברי' ד, לט). על כל שבח מעשה ידיך על שם (תה' ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, והוא חוזר על מה שלמעלה ממנו כלומר שהוא מבורך בשמים ובארץ, על כל שבח מעשה ידיו שעשה למעלה ולמטה, ועל כן הקורא ועל כל שבח בו"ו טועה הוא. ועל מאורי אור על שם (יחז' לב, ח) כל מאורי אור בשמים. שיצרת יפארוך סלה ע"ש השמים מספרים כבוד אל ומדבר בו על המאורות שהם מפארים לשם. תתברך צורנו מלכנו וגואלנו על שם (ישעיה מד, ו) מלך ישראל וגואלו. בורא קדושים אלו המלאכים על שם (דניא' ח, יג) ואשמעה אחד קדוש. ישתבח שמך לעד מלכנו יוצר משרתים ואשר משרתיו וכו' כי בכל יום מחדש מלאכים כדאיתא בחגיגה בפ' אין דורשין (יד, א) כל יומא מיברי מלאכי מנהר דינור ואמרי שירה ומבטלי שנאמר (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך. וכן הוא הפי' יוצר משרתים אותם המתחדשים בכל יום ואשר משרתיו מעולם כמו מיכאל וגבריאל. כולם עומדים ברום עולם על שם (משלי כה, ג) שמים לרום. ומשמיעים ביראה ע"ש (יחזקאל א, יח) ויראה להם. יחד בקול ע"ש (שם ג, יב) ואשמע אחרי קול רעש גדול. בדברי אלהים חיים ומלך עולם על שם (ירמי' י, י) הוא אלהים חיים ומלך עולם. כולם אהובים שאין ביניהם קנאה ולא שנאה. כלם ברורים מלשון (ש"א יז, ח) ברו לכם איש, והכוונה בזה שהם שכלים נפרדים. כלם גבורים על שם (תה' קג, כ) גבורי כח עושי דברו. כולם עושים באימה רצון קוניהם על שם (שם קג, כא) משרתיו עושי רצונו. וכולם פותחים את פיהם אמר כן בלשון בני אדם. בקדושה ובטהרה כי כמו שהם קדושים וטהורים כך הם דבריהם. מברכים משבחים ומפארים כבר זכרנום למעלה. מקדישים ומעריצים על שם (ישעי' כט, כג) והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו.
את שם האל המלך הגדול הגבור והנורא קדוש הוא כך הוא לשון הפסוק (תה' צט, ג). וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם (ישעי' ו, יג) וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמינן ומקבלין דין מדין. ונותנים רשות זה לזה פי' הגדול נותן רשות לקטן. להקדיש ליוצרם בנחת רוח לשון חכמים הוא על שם (שמות טו, יג) נחית בחסדך. בשפה ברורה ע"ש (תה' סג, ו) ושפתי רננות יהלל פי, ואמר ברורה ע"ש ודעת שפתי ברור מללו. ובנעימה קדושה פירוש ובנעימת קול קדושה וטהורה ע"ש (תה' קמא) ושמעו אמרי כי נעמו. וכתיב ונעים זמירות ומפני שקרא לשפה ברורה קרא גם כן לנעימה קדושה דרך העברה. ויש יחידי' קורים קדושה כולם כאחד וכו', והראשון נכון. עונים באימה ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש וכו' בקדושה של מעומד אפרשנו. והאופנים הם הגלגלים כמו ויסר את אופן מרכבותיו. וחיות הקדש ברעש גדול ע"ש קול רעש גדול. מתנשאים לעומתם ע"ש (יחזקאל א, כ) והאופנים ינשאו. לעומתם משבחים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו בקדושה של מעומד אפרשנו. וי"א שאין לומר קדושה זו ושל ובא לציון בפחות מעשרה ויחיד מדלג אותם, אבל חכמי צרפת אומרים שהיחיד מותר לאמרם שאינו בכלל דבר שבקדושה אלא נקדישך וכיוצא בו שאנו מקדישין אבל קדושה של יוצר אור ושל ובא לציון שאינה אלא ספור דברים בעלמא היאך הם מקדישים המלאכים מותר. והכי איתא במס' סופרים. ועוד דכתב רבינו יונה דהא דאמרינן (מגילה כג, ב) כל דבר שבקדוש' אינו בפחות מעשרה אינו רוצה לומר כל דבר שיש בו קדושה שהרי ק"ש אין לך קדושה יותר ממנה כיון שיש בה עול מלכות שמים ואפ"ה מותר לקרותה ביחיד. אלא ודאי הכי קאמר כל דבר שהותקן לאומרו בעשרה מתחילה משום קדושה צריך עשרה וק"ש וקדושה של יוצר ושל ובא לציון לא נתקנו בעשרה, ותדע שהרי היא כתובה בכל נוסח תפלות של יחיד ביוצר אור ובא לציון וקדושת נקדישך אינה כתובה. והלכך שמע מינה כדאמרן. והא דאמרינן (שם) אין פורסין על שמע בפחות מעשרה זהו לפטור את השומעים בעניית אמן. והטעם שתקנו לומר קדושה ביוצר אור כדי להוציא מלבם של מכחישי' שאומרים עזב ה' את הארץ ונתן הממשלה לשמש ולשאר המאורות והם עושים חפצם בכל אשר ירצו, ואינו כן שאין השמש ושאר המאורות זזים כי אם במצות בוראם יתברך שמו שהרי כל צבאות מעלה מקדישין ומיחדין אותו שהוא בורא הכל והוא מושל בכל. וזהו שאמר הכתוב (תה' עד, י) עד מתי ה' יחרף צר ינאץ אויב שמ"ך לנצ"ח, יש בו אותיות שצ"ם חנכ"ל. כלומר שהאויב אומר שנתן להם הממשלה ולפיכך סדרם על סדר שמ"ך לנצ"ח להשמיענו (שהאויב) [שהקב"ה] נותן להם הממשלה שהיא לשמו המיוחד לנצח.
לאל ברוך מלת ברוך פירשנוה בברכת נטילת ידים. נעימות יתנו, על שם נעימות בימינך נצח (שם טז, יא). למלך אל חי, ע"ש (ירמי' י, י) הוא אלהים חיים ומלך עולם. וקיים, ע"ש (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך. זמירות יאמרו, ע"ש (ש"ב כג, א) ונעים זמירות ישראל. וזכר כאן ג' הלולים נעימות וזמירות ותשבחות כנגד קדוש קדוש קדוש שאמר למעלה. כי הוא לבדו פועל גבורות, על שם (ע' תה' מד, ב) פועל פעלת בימי קדם וכתיב בתריה אתה ידך גוים הורשת ותטעם. ואמר כי הוא לבדו על שם אין עוד מלבדו, ולעתיד כתיב (ישעי' מב, יג) ה' כגבור יצא. עושה חדשות, על שם (איכה ג, כג) חדשים לבקרים, ולעתיד כתיב (יחז' יח, לא) ורוח חדשה אתן בקרבכם ועוד לעתיד כתיב (ישעי' סה, יז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה. בעל מלחמות, על שם ה' איש מלחמה ולעתיד כתיב (זכר' יד, ג) ויצא ה' ונלחם בגוים ההם. זורע צדקות, ע"ש (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, ולעתיד כתיב (ישעי' נו, א) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. מצמיח ישועות, על שם (ירמיה יד, ח) מושיעו בעת צרה, ולעתיד לבא כתיב (ישעי' סא, יא) יצמיח צדקה ותהלה וגו' וכתיב עד יצא (כנגד) כנגה צדקה וישועתה וגו' (ישעיה סב, א). בורא רפואות, על שם (דבר' לב, לט) מחצתי ואני ארפא וכתיב בריאה בהשחתה שנאמר (ישע' נד, טז) ואנכי בראתי משחית לחבל ולעתיד כתיב (יחז' לד, טז) ואת החולה אחזק. נורא תהלות אדון הנפלאות, על שם (יחז' טו, יא) נורא תהלות עושה פלא, ולעתיד כתיב (ישע' סא, יא) יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים, ופלא לעתיד שנאמר (תה' פט, ו) ויודו שמים פלאך ה'. המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, פירשנוהו למעלה. ויש בברכה זו רמז ל"ח ל"מ כ"צ נ"ש שהן סימן לראשי הימים. כיצד פועל גבורות כנגד חמה שנאמר (שופ' ה, לא) כצאת השמש בגבורתו. עושה חדשות כנגד לבנה המתחדשת בכל חדש. בעל מלחמות כנגד מאדים שממונה על זה. מצמיח ישועות כנגד כוכב שנאמר (במ' כד, יז) דרך כוכב מיעקב. זורע צדקות כנגד צדק. בורא רפואות כנגד נוגה ונוגה הוא כשחמה זורחת וכתיב (מלאכי ג, כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה. נורא תהלות כנגד שבתאי שמשמש בשבת. ומצאנו שיר בשבת שנאמר (תה' צב, א) מזמור שיר ליום השבת. ומה שהקדימו זורע צדקות למצמיח ישועות לפי שבתחלה זורעין ואחר צומחין הגרעין. כאמור לעושה אורים גדולים בא"י יוצר המאורות. שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וגו'. והטעם שמברך על יצירת האור ביום ועל הערבת הערב בלילה לפי שביום מזכיר שברא הכל ודבר הצריך לכל שהוא האור לעשות עסקיו ולבקש מזונותיו. ובלילה מברך המעריב ערבים לנוח מעמלו כי אם יהיה האור תמיד לא תהיה להם מנוחה.
ברכה שניה מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם. תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. וכן הוא אומר (ירמיה לא, ג) ואהבת עולם אהבתיך. וקיימא לן כרבנן. והא דאמרי א"ר יהודה אמר שמואל השכים לקרא קודם שיקרא ק"ש צריך לברך לאחר שיקרא ק"ש אינו צריך לברך. מאי טעמא שכבר נפטר באהבה. ההיא מימרא דשמואל היא דהוא מרא דשמעתא קמייתא ורבנן פליגי עליה. וכבר אדחיא לה דשמואל דתניא כותייהו דרבנן. וכל מאי דמשכחת בתר הכי אהבה רבה אעיקרא דשמואל גריר כך כתב הרי"ף. וכתב מר בר כהן צדק שיש לקיים דברי שניהם ולומר שחרית אהבה רבה וערבית אהבת עולם וכן כתוב בסדר רב עמרם וכ"כ מר שר שלום שנהגו מכאן ואילך בישיבה כן. ורבינו שרירא ורבינו האיי כתבו אין אנו מאמינים שמר שר שלום אמר כן לפי שלא נאמר כן בנהרדעא מעולם אהבה רבה לא בשחרית ולא בערבית ולא בעלם ופרס ומדי. וכל מדרשות שבסורא אין אומרים אלא אהבת עולם חוץ ממדרש אחד ומדמים אנו שבאותו היה רגיל מר רב כהן צדק ע"כ. וכבר פשוט המנהג כדברי רבינו שרירא ורבינו האיי.
אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו על שם (ירמ' לא, ג) ואהבת עולם אהבתיך. חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו על שם (מלאכי ג, יז) וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. וסמך חמלה אצל אהבה ע"ש (ישעי' סג, ט) באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. אבינו מלכנו בעבור שמך הגדול ע"ש (יחז' כ, ט) ואעש למען שמי. ובעבור אבותינו שבטחו בך ע"ש (ירמי' ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ותלמדם חוקי חיים כלומר נתת להם התורה שהיו בה חקים ומצות ונאמר בה (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם. כן תחוננו אבינו כלומר כמו שחננת להם ולמדתם חוקי חיים תחננו. אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ע"ש (תה' קג, יד) כרחם אב על בנים רחם ה' על יריאיו. ותן בלבנו ע"ש (שם קיט, לו) הט לבי אל עדותיך. להבין על שם (ישעיה ו, י) ולבבו יבין. להשכיל ע"ש (דבר' כט, ח) למען תשכילו. לשמוע ע"ש (דבר' ו, ד) שמע ישראל. ללמוד ע"ש (שם ו, ו) ודברת בם. וללמד על שם (שם יא, יא) ולמדתם אותם את בניכם. לשמור ולעשות ע"ש (יהו' א, ח) למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו. ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה על שם (שמואל א טו, יג) הקימותי את דבר ה'. באהבה. שנעשה המצות באהבה כמו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך. והאר עינינו במצותיך לשון חכמים הוא ע"ש (תה' יג, ד) האירה עיני. ודבק בלבנו תורתך ע"ש (דב' יא, כב) ולדבקה בו. ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך ע"ש (תה' פו, יא) יחד לבבי ליראה שמך. למען לא נבוש ע"ש (תה' כה, ב) אלהי בך בטחתי אל אבושה. ולא נכלם לעולם ועד ע"ש (שם סט, ז) אל יכלמו בי מבקשיך ועל שם (ישעי' מה, יז) לא תכלמו עד עולמי עד. כי בשם קדשך הגדול והגבור והנורא בטחנו ע"ש (תה' קמה, כא) ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד וכתיב (שם צא, ב) אלהי אבטח בו. נגילה ונשמחה בישועתך ע"ש (ישעיה כה, ט) נגילה ונשמחה בישועתו. ורחמיך וחסדיך אל יעזבונו נצח סלה ועד ע"ש (איכה ה, כ) למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, ואין לומר לעד אלא ועד דאמרינן בפרק כיצד מעברין (נד, א) תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמר נצח סלה ועד פירוש או זה או זה אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים. נצח שנאמר (ישעיה נז, טז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. סלה שנאמר (תה' מח, ט) אלהים יכוננה עד עולם סלה. ועד שנא' (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם ועד. והבא עלינו שלום מהרה שנא' ה' יברך את עמו בשלום. ואמר והבא ע"ש (ישעיה נז, ב) יבא שלום. מארבע כנפות כל הארץ ע"ש (ישע' יא, יב) ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. ושבור עול הגוים מעל צוארנו ע"ש (ויקרא כו, יג) ואשבור מוטות עולכם. ותוליכנו קוממיות לארצנו ע"ש (שם) ואולך אתכם קוממיות. כי אל פועל ישועות אתה שנאמר (תה' עד, יב) פועל ישועות בקרב הארץ. ואמר למעלה פועל גבורות וכאן פועל ישועות ע"ש שהשם מושיע את עמו בגבורה שנא' (שם קו, ה) ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו. ובנו בחרת מכל עם ולשון [ע"ש] (דבר' י, טו) ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים. וקרבתנו לשמך הגדול באהבה להודות לך ע"ש ואני קרבת אלהים לי טוב וגו'. וליחדך ולאהבה את שמך זו היא קרית שמע שיש בה יחודו של הקב"ה וכתיב בה ואהבת את ה' אלהיך. בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה שנאמר (דבר' ז, ז) כי לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' כי מאהבת ה' אתכם. ותמצא כי בברכה זו נכללים דברים רבים כי השם יאהב אותנו מכל האומות ונתן לנו תורה ולהאמין ביחודו ושהוא אדון הכל ומסיים הברכה על האהבה לא על היחוד מפני שספור היחוד אם לא יהיה מאהבה ומלב שלם לא יועיל כלום.
בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה והגית בו יומם ולילה כך אומרים בספרד. ויש מקומות שאומרים לעסוק בדברי תורה ומנהג ספרד יותר נכון שכולל עסק הלמוד ועשיית המצות וכן כתב אבן הירחי. ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין כי כשנתנה התורה נרתעו כלם שנאמר (שמות כ, טו) וירא העם וינועו וכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך להודיע כי הוא וכל עצמותיו עסוקים יחד להלל ולשבח לשם. הערב נא י"י אלהינו כתב רבינו תם שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה וצריך לומר והערב נא בויו. וראייתו לפי שכל מקום שהברכות קצרות ואפילו ברכה הסמוכה לחבירתה פותחת בברוך כגון המבדיל בין קדש לחול שפותחת בברוך ולא מקריא סמוכה לברכת הבשמים והאש שהזכיר תחלה, וגם בשבע ברכות של חופה שפותחת בברוך ברכת אשר יצר ולא מקריא סמוכה לברכת שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם שהזכיר תחלה משום דמטבע קצר הן ומטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא סמוכה לחבירתה אלא ארוך עם ארוך שהם מטבע א'. וא"כ הי' צריך שברכה זו תהא פותח' בברוך שאותה שלפני' היא קצרה ולכך אינה כי אם סיום ברכה ראשונה, אבל הר"מ במז"ל (תפלה ז, יא) מנאה ברכה בפני עצמה וכן עיקר כיון שהלשון משתנה ומדבר להבא וכך נוהגים לאמרה בלא וי"ו. ומה שאמר ר"ת דמטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא ברכה הסמוכה לחברתה. וכתוב בחדושי רב"ש דהא ליתא ומוכח לה מהירושלמי דקתני (ברכות א, ח) כל הברכות פותחין בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה. ומקשי והרי הבדלה, כלומר שיש בה כמה ברכות תחלה ואפילו הכי פותח בה בברוך ומתרץ שניא היא דר' מפזרן, כלומר שאינו אומרן על הכוס אלא כל אחת לבדה ש"מ דאי לאו דר' מפזרן לא היה פותח בה בברוך משום דברכה סמוכה לחבירתה מקריא ואע"ג דהויא עם מטבע קצר. והכא נמי בהערב נא משום הכי אינו פותח בה בברוך דהויא סמוכה עם מה שלפניה. ואם תאמר בשבע ברכות של חופה למה פותח באשר יצר בברוך והלא סמוכה היא למה שלפניה וי"ל שם טעם אחר, כמו שנפר' במקומה. וכתב ה"ר זרחיה הלוי ותקנו חכמים שלש ברכות אלו כנגד מקרא שהיא פר' צו ומשנת איזהו מקומן ותלמוד ר' ישמעאל שהם שלשה ענינים של תורה. והשיג עליו הראב"ד וכי היכן מצינו שיברך תחלה על מצות הרבה ביחד ואח"כ יעשה אותם, אדרבה היה לו לומר שיקרא כסדר ברכותיו יברך ויקרא יברך ויקרא. וכתוב בחדושי רב"ש הא לאו קושיא היא דמכל מקום אע"פ שהם שלשה ענינים כלהו תורה מיקרו ואכל חד וחד שייכי כל הברכות ומשום הכי אין אנו קפדין לברך ולקרות על סדר ברכותיו.
ועתה אחזור לפרש הברכה. הערב נא י"י אלהינו על שם (מלאכי ג, ד) וערבה לי"י ועל שם (תה' קיט, קכב) ערוב עבדך לטוב. את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל וכו' על שם [ישעי' נ"ט, כ"א] לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. כלומר שיערבו עלינו דברי תורה לעסוק בהן מאהבה. בצאצאינו ע"ש וצאצאי מעיך. בספרד גורסין בצאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל. ואבן הירחי גורס בצאצאינו ובצאצאי צאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל כדאמרינן בב"מ בפ' השוכר את הפועלים (פה, א) אמר ר' פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו, שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר י"י אמר רב יהודה אמר רב אמר הקב"ה אני ערב בדבר זה מאי מעתה ועד עולם אמר רבי ירמיה מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניי' שלה. וגם מצאתי כתוב בשם הרא"ש אסמכתא לזה מפסוק אחר שנאמר (דבר' לב, ז) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך וסמיך ליה בהנחל עליון גוים וגומר כלומר כשאביך וזקניך הם תלמידי חכמים ואתה עמהם אז תהיה התורה נחלה לך ולזרעך עד עולם. וזהו שאמר הכתוב (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. והני מילי בהיותם כאחד בחיי' כאשר משמע הכתוב. ונהיה כלנו יודעי שמך כדי שתמשך חסדך עלינו כמו שנאמר (תה' לו, א) ליודעיך. ולומדי תורתך לשמה ולא לקרותו רב, כדאמרי' בספרי (פרשת עקב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקרא דיין ת"ל (ע' דברים יא, יג) לאהבה את ה' אלקיך אלא עשו דברים לשמן וסוף הכבוד לבא. בא"י המלמד תורה לעמו ישראל שנאמר (שמות כד, יב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, וכתיב (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. ואין לחתום בא"י למדני חקיך משום דבירוש' (ברכות א, ח) סותר חתימה זו מפני שאין עושין פסוק ברכה. ורש"י פירש טעם אחר למה אין חותמין כך מפני שכל חתימה היא לשון הודאה שמודה לשם שיש לו כח למלאות בקשתו, אבל למדני חקיך היא לשון בקשה ואין זה מטבע ברכה. וכן כתב אבן הירחי. בא"י אמ"ה אשר בחר בנו וכו' לקמן אפרשנה בענין ספר תורה בצבור. וא"ת ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכת הערב נא וי"ל כיון שלפעמים אומרה בפ"ע כשקורא בספר תורה בציבור ואינה סמוכה לאחרת כלל לפיכך פותח בה בברוך.
ואומר ברכת כהנים (במדבר ו, כד—כו) לפני פרשת צו כדי להזכיר ברכתן של ישראל לפני התמידין. ואומר פ' צו ואח"כ אומר משנת אי זהו מקומן שהיא שנויה בזבחים (פ"ה). ומה שתקנו לקרות בענין הקרבנות יותר מדברים אחרים לפי שכל האומרן בכוונת הלב כאלו מקריבן (עי' תענית כו, ב) ועוד לפי שהתפלה נתקנה כנגדן כמו שאמרנו. ותקנו לומר משנ' פרק זה יותר מהמשניות אחרות לפי שהוא כולה בלא מחלוקת התנאים. ועוד שהוא סדר הקרבנות. ומה שקבעו אחריה ברייתא דר' ישמעאל של י"ג מדות משום הא דאמרינן בפ"ק דקדושין (ל, א) אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב (דברים ו, ז) ושננתם אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ומקשי ומי ידע כמה חיי ומתרץ לא צריכא אלא ליומי כלומר שצריך בכל יום ללמוד משלשתן. וכן אנו נוהגים, בתחלה מקרא דהיינו פרשת צו ואחר כך משנה דהיינו אי זהו מקומן ואחר כך מדרש של ברייתא דר' ישמעאל והוי במקום תלמוד, שהמדרש כתלמוד. ועוד לפי שהוא תחלת תורת כהנים שהיא ראש לכל הקרבנות קבעוה אצל הקרבנות. וא"ת היאך קורין פרשת צו ופסוקי הזמירות וק"ש על פה והא קיימא לן (גיטין ס, ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ויש מתרצים שכל דבר שרגילין בו ושגור בפי הכל אין בו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. והרי"ף כתב דלא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו מותר. וכן כתב הרא"ש. ובירושלמי אומר דהא דאמרי' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה שהוא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלות אין לחוש.
<h2>דף יב.</h2>
הקורא ק"ש בלא ברכותיה יצא וכן פר"ח. וכן כתב ה"ר יצחק בן גיאת והרב רבינו אשר מלוניל. ואמרינן נמי בירושלמי (ברכות פ"ב ה"א) א"ר אבא זאת אומרת ברכות אינם מעכבות. וכ' רבינו האיי דסדרן אינו מעכב אבל צריך לקרות את שתיהן. ודייק מדקאמר בפ"ק דברכות (יא, ב) לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה אמר ומאי ברכות אינן מעכבות לקדם. אלמא סתמא דתלמודא סבירא לי' דסדר אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב והא דדייק בירושלמי דברכות אינן מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכב כדאמרינן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת. כתב בעל הלכות גדולות מי שקרא ק"ש ובא לבית הכנסת ומצאן שקורין קורא פסוק ראשון עמהם. ומביא ראי' מדאמרינן בברכות בפ' מי שמתו גבי בעל קרי מהרהר בלבו ואמרי' עלה בגמ' (כ, ב) למה מהרהר אר"א כדי שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל. וכן כתב רבינו סעדיה. ואמרינן בירושלמי בפ"ק דתרומות (ה"ד) אמר רבא חד חסיד שאל לאליהו ערום מהו לקרות ק"ש אמר ליה (דברים כג, טו) ולא יהיה בך ערות דבר. תאני חזקיה כאן לקרות כאן לברך. גרסינן בפ"ק דיומא (יט, ב) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמי' דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ותניא רבי אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר (ישעי' מג) ולא אותי קראת יעקב. ומוקים לה בפ' ראשון משום דמשוי לה עראי. וגרסינן התם ת"ר ודברת בם ולא בתפלה ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים ודברת בם עשה אותם קבע ואל תעשם עראי. ואמרינן בירושלמי לישוי איניש ק"ש כל שעתא ושעתא כפרוזדגמא חדתא דהיא פרוזדגמא דקודשא בריך הוא דלא למטרח עלן דכתיב עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי מאי מה הלאיתיך אמר ר' ברכיה מלך ששלח פרוזדגמא שלו למדינה פירוש שטר צוואת המלך על העיר מה הם עושים כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעים את ראשיהם וקוראין אותה באימה ביראה ברתת ובזיע. אבל הב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אמר להם לישראל הדא ק"ש פרוזדגמא חדתא דידי היא לא הטרחתי אתכם לקרותה לא עומדין על רגליכם ולא פורעין את ראשיכם אלא בשבתך בביתך. ולמדנו מזה שכל אדם קורין כדרכן. וכתב הראב"ד משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמרי' בפ"ק דיומא דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו וכן כתב הרי"ף דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי. וכן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשב קריאת עראי. והאי דלא בעינן עמידה בכל הפרק משום דבפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך כך כתב הרא"ש. עוד כתב כללא דמילתא לענין כוונה בעינן פסוק ראשון ולענין דלא לישוי עראי בעינן כוליה פרק'. וכתב בעל ההשלמה דע כי ארבע כוונות חלוקות זו מזו בק"ש: כוונת הלב וכוונת קריאה וכוונה לצאת וכוונת קבע. כוונת הלב לא בעינן אלא פסוק ראשון, כוונת קריאה בעינן לכל הפרשיות, שאם היה קורא לא יצא. וכוונה לצאת לא בעינן אפי' בפסוק ראשון שאפי' לא כיון לבו לצאת יצא דמצות אין צריכות כוונה. וכוונת קבע בעינן בפרק ראשון שלא יעסוק במלאכתו ויקרא כדי שלא תהא קריאתו קריאת עראי. יש לשאול למה אומר ש"ץ ברכות ק"ש בקול רם כדי להוציא את מי שאינו יודע וק"ש אומר בלחש שאין האחרים שומעים א"כ למה השמיעם הברכות, וי"ל כי מברכות ק"ש יכול ש"ץ לפטור את מי שאינו יודע מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה אבל מק"ש אינו יכול לפוטרו משום שנאמר ודברת בם מה שאין כן בקריאת התורה בצבור שהיא תקנת עזרא (ב"ק פב). וקריאת מגלה ותקיעת שופר ותפלה מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה וש"ץ יכול לפטור מאה אלף איש אבל מתלמוד תורה אין ש"ץ יכול לפטור לשום אדם, ועוד כי אין בור בעולם שאינו יודע לומר פסוק שמע ישראל, ובכך יצא ידי חובתו ולפיכך השמיעם הברכות.
והריב"א כ' כי פרשת שמע לבדה יש בה רמז לעשרת הדברות שכן הוא תשובת משה לישראל אחר ששמעו הדברות מפי הגבורה (דב' ה, כה) ויאמרו לו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. אז אמר להם משה שמע ישראל הריני בן אדם כמוכם והריני משמיעכם את דברי ה' ומפרש אני אותם אליכם. הנה שמעתם דבור ראשון אנכי ה' אלהיך וקבלתם אלהותו עליכם כאשר עניתם נעשה ונשמע דבור לכן שמע ישראל ה' אלהינו, לומר ה' עושה הכל הוא אלהינו ואליו נשא עינינו וממנו נשאל כל צרכינו כי הוא אלהינו. דבור שני לא יהיה לך אלהים אחרים, כנגדו אמר משה ה' אחד לומר לא יהיה לך מבטח לא במלאך ולא במזל ולא תסמוך בדבר אחר שיוכל להועיל לך רק בה' לבדו כי הוא אחד ואין שני לו, וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. דבור שלישי לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כנגדו ואהבת את ה' אלהיך כי מי שהוא אוהב את המלך לא ישבע בשמו לשקר. ואמר בכל לבבך כי האהבה תלויה בלב וכן השבועה על דבר הידוע ללב ונעלם מן העין וכתיב (זכריה ח, ז) ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאום ה', מלמד ששבועת שקר יש בה שנאה ולא אהבה. ושבועת אמת יש בה אהבה שנא' (דברים י, כ) ובו תדבק ובשמו תשבע. וכתיב (ברא' לה, ג) ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה. דבור רביעי שמור את יום השבת לקדשו כנגדו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום. וכתיב (שמות טז, לה) כי שבת היום, לומר שמור מה שצויתיך בכבוד היום הוא יום השבת הקדוש מימי בראשית וביום השבת נתנה התורה (שבת פז, א). דבור חמישי כבר את אביך ואת אמך כנגדו ושננתם לבניך שתלמדהו מצות התורה לכבד אב ואם ותטע זאת בלבו מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ומאי בשבתך בביתך כנגד למען יאריכון ימיך ולומר כאשר יראו בניך כי תכבד אתה לאביך ואמך הזקנים עמך בביתך ובמנוחתך כן יכבדו אותך בניך כי מנהג אבות יעשו בנים. דבור ששי לא תרצח כנגדו ובלכתך בדרך כי רוב הרציחות בדרכים וכתיב (הושע ו, ט) דרך ירצחו שכמה, לומר ירא את אלהיך בלכתך בדרך ולא תרצח. דבור שביעי לא תנאף כנגדו ובשכבך, וכתיב התם אשר ישכב את אשה, לומר שמור עצמך בשכבך שלא תחטא בביאה אסורה. דבור שמיני לא תגנוב כנגדו וקשרתם לאות על ידיך שלא תגנוב בהם. דבור תשיעי לא תענה ברעך עד שקר כנגדו והיו לטוטפות בין עיניך, שלא תעיד אלא על מה שראית בעיניך. דבור עשירי לא תחמוד בית רעך, כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך, ולא על בית רעך, ובשעריך ולא בשערי רעך.
עוד תמצא עשרה מצות עשה קבועות בפרשה זו: אחת קבלת עול מלכות שמים שנא' ה' אלהינו. שנית ייחוד השם שנא' ה' אחד. שלישית אהבת השם שנאמר ואהבת את ה'. רביעית תלמוד תורה שנאמר ודברת בם. חמישית למוד בנים שנא' ושננתם לבניך. ששית ושביעית לקרוא ק"ש שחרית וערבית שנאמר ובשכבך ובקומך. שמינית ותשיעית תפלין של יד ושל ראש שנא' וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. עשירית מזוזה שנא' וכתבתם על מזוזות ביתך. עוד תמצא ראשי הגוף נזכרים בה: שמע לאזנים. טוטפות לעינים. ודברת ללשון. ושננתם לשינים. וקשרתם וכתבתם לידים ימין ושמאל. ובלכתך לרגלים והלב והנפש. ובכלל הנפש האף שבה משיב הרוח ואזהרה מיצר הרע שנא' בשבתך בביתך ולא בבית רעך. ופרשת והיה אם שמוע תשמעו תשובה על פרשת שמע מלה במלה אחר שהזהיר בפרשת שמע התרה בהם בעונש ושכר. שמע, כנגדו והיה אם שמוע, ה' אלהינו, כנגדו ה' אלהיכם. ה' אחד, כנגדו השמרו לכם. ואהבת את ה' אלהיך, כנגדו לאהבה את ה' אלהיכם. בכל לבבך ובכל נפשך, כנגדו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולימד שהעבודה בלב (תענית ב, א) והיא בכלל האהבה והיא התפלה, ולימד על כוונת הלב והמתפלל בכוונה נאמר בו (ש"א א, טו) ואשפוך את נפשי. והיו הדברים האלה, כנגדו ושמתם את דברי אלה. אשר אנכי מצוך היום, כנגדו אשר אנכי מצוה אתכם היום. ושננתם לבניך, כנגדו ולמדתם אותם את בניכם. ודברת בם, כנגדו לדבר בם. בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך וקשרתם וכתבתם כתוב בשתיהן. הוסיף בזו לפרש מתן שכר: ונתתי מטר ארצכם. ועונש, השמרו לכם. וחתם ברבוי ימים ושנים ונחלת הארץ ופתח בשבת וסיים בשבת עכ"ד הריב"א.
גרסינן בירושלמי בפ"ק דברכות (א, ה) מפני מה קורין פרשיות הללו בכל יום ר' לוי ור' סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. ר' לוי אומר מפני שעשרת הדברות כלולות בהן: אנכי ה' אלהיך — שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני — ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא — ואהבת את ה' אלהיך, דרחים למלכא לא משתבע בשמיה לשקרא. זכור את יום השבת לקדשו — למען תזכרו. ר' אומר זו היא מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. אמר ר' אלעזר בר אבינא מצוה דשבת מנין דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם מצות וחוקים, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, כבד את אביך ואת אמך — למען ירבו ימיכם וימי בניכם. לא תרצח — ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף — ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אמר ר' לוי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו, אמר הקב"ה אי יהבת לי לבא ועינא אנא ידע דאת דילי. וזהו שאמר הכתוב (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה. לא תגנוב — ואספת דגנך ולא דגנו של חבירך. לא תענה ברעך עד שקר — אני ה' אלהיכם, אמר ר' לוי אמר הקב"ה אם העדת על חבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד וכתבתם על מזוזות ביתך ולא על בית רעך. למדנו מזה שצריך אדם לקרא שלש פרשיות אלו בכוונת הלב למצוה מן המובחר וכאלו קרא עשרת הדברות שהם עיקר הדת. ודכוות' אמרינן בסוף פ"ק דברכות (יב, ב) אמר ר' יהודה אמר שמואל אף בגבולים בקשו לומר עשרת הדברות בכל יום אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין ולא פירש מה היא תרעומת המינין. אבל בירושלמי מפרש אותו דגרסינן התם בפ"ק דברכות (א, ה) ר' שמואל בר נחמן בר יהודה בר זבידא בדין היה שיהו קורין עשרת הדברות בכל יום ויום ומפני מה אין קורין אותם מפני טינת המינין שלא יהו אומרים אלו לבדם ניתנו למשה בסיני. פירוש שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה בסיני, ויש מפרשים מפני תרעומת המינים שלא יאמרו כופרים אתם בכל התורה שאין אתם אומרים אלא עשרת הדברות. אלא משמע והיה אם שמוע אין שם תרעומת שהרי כתוב בהן בהדיא ובשכבך ובקומך.
עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור ע"ש (דב' לג, כט) עם נושע בה' מגן עזרך ע"ש (ישעיה מה, יז) ישראל נושע בה' תשועת עולמים ואף לבניהם ויהי להם למושיע. בכל דור ודור איפשר שהוא מחובר למעלה ואיפשר שהוא מחובר למטה ושניהם נכונים. ברום עולם מושבך ע"ש יושב במרום ה'. ומשפטיך וצדקתך עד אפסי ארץ. כלומר עד דור אחרון שתאפס הארץ. ויש מפרשי' ברום עולם הוא מושבך ומשפטיך וצדקתך מגיעין עד אפסי ארץ כלו' עד מקום שאין שם ארץ כ"א תהו וישימון. אמת אשרי איש שישמע למצותיך ע"ש (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי. ותורתך ודברך ישים על לבו ע"ש (דב' יא, יח) ושמתם את דברי אלה על לבבכם. אמת אתה אדון לעמך ע"ש (תה' מה, יב) כי הוא אדוניך והשתחוי לו. ומלך גבור לריב ריבם ע"ש (ישע' מד, ו) מלך ישראל ועל שם (שם מב, יג) ה' כגבור יצא וע"ש (משלי כב, כג) כי ה' יריב ריבם. אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ע"ש (ישע' מד, ו) אני ראשון ואני אחרון. ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע ע"ש (ישעי' מד, ו) ומבלעדי אין אלהים וע"ש מלך ישראל וגואלו וע"ש ומושיע אין בלתו. אמת ממצרים גאלתנו ה' אלהינו ומבית עבדים על שם ויפדך מבית עבדים. כל בכוריהם הרגת שנאמר (תה' קלו, י) למכה מצרים בבכוריהם ובכורך גאלתו אלו ישראל שנאמר (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל. וים סוף להם בקעת ע"ש (שמות יד, כא) ויבקעו המים וכתיב (תה' עח, יג) בקע ים ויעבירם. וזדים טבעת ע"ש (שמות יח, יא) כי בדבר אשר זדו עליהם וע"ש טבעו בים סוף. וידידים עברו ים אלו ישראל שנאמר (ירמיה יב, ז) נתתי את ידידות נפשי בכף אויביהם. ויכסו מים צריהם פסוק הוא (תה' קו, יא). על זאת שבחו אהובים בני יעקב שנאמר בו ואוהב את יעקב (מלא' א, יב). ואמר שבחו על שם (שמות טו, א) אז ישיר משה ומתרגמינן בכן שבח משה. ורוממו לאל ע"ש (שם טו, ד) אלהי אבי וארוממנהו. ונתנו ידידים ע"ש (דב' לג, יב) ידיד ה' וכתיב (ירמיה יב, ז) נתתי ידידות נפשי. זמירות שירות וכו' והכל זכרנו למעלה. רם ונשא גדול ונורא משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום על דרך (יחז' יז, כד) כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל. והטעם בזה שהשפיל את מצרים שהיו מתגאים על ישראל והגביה את ישראל שהיו שפלים. וקראו רם ונשא, על דרך (ישעי' יז, טו) כי כה אמר [רם] ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וקראו ג"כ גדול ונורא, ע"ש שהראה בים גדולותיו ונוראותיו. [מוציא אסירים, ע"ש] מוציא אסירים בכושרות. פודה ענוים ע"ש (ישעיה סא, א) יען משח ה' אותי לבשר ענוים. ועוזר דלים ע"ש (איוב ה, טז) ותהי לדל תקוה. העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו ע"ש (שמות ב, כג) ותעל שועתם. תהלה לאל עליון ברוך הוא ומבורך על שם (ישעי' מג, כא) תהלתי יספרו. משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה שנאמר (שמות טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל, ואמר ענו, לרמוז (שמות טו, כא) ותען להם מרים. בשמחה רבה ע"ש (שם טו, כ) בתופים ובמחולות וכתיב (תה' קה, מג) ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו. וסמך שירה אצל שמחה על שם (ברא' לא, כז) בשמחה ובשירים, לפי שזה תלוי בזה. ואמרו כלם מי כמוך וגו' שירה חדשה שבחו גאולים ע"ש (תה' מ, ד) ויתן בפי שיר חדש. ואמר שירה חדשה בלשון נקבה ע"ש שאומר במדרש חזית (שהש"ר פ"א, ח) ר' ברכיה בשם ר' שמואל בר נחמן אמר נמשלו ישראל כנקבה מה נקבה זו נוטלת עשור מנכסי אביה כך ירשו ישראל ארץ ז' עממין שהיא עשור לע' אומות וע"י שירשו ישראל כנקבה אמרו שירה בלשון נקבה שנא' (שמות טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש כזכר היורש כל נכסי אביו, הה"ד (ירמיה לא, כב) עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. וכתיב (יחזקאל מח, ג) פאת קדים הים דן אחד מפאת קדימה ועד פאת ימה אשר אחד נפתלי אחד מנשה אחד וכלהון כך והן אומרים שירה בלשון זכר שנאמר (תה' קמט, א) שירו לה' שיר חדש, חדשה אין כתיב כאן אלא חדש. עוד מפרש במכילתא (בשלח פ"א) שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה כל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה כשם שהנקבה מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת ויולדת כך כל התשועות שעברו (הים) [היה] אחריהם שעבוד אבל השירה העתידה נקראת בלשון זכר כשם שאין הזכר יולד כענין שנא' שאלו נא וראו אם יולד זכר וגו' כך התשועה העתידה לבא אין אחריה שעבוד שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים. וכן בגאולה של ליל פסח אנו אומרים ונודה לך שיר חדש על גאולתנו. לשמך על שפת הים ע"ש מת על שפת הים. יחד כולם הודו והמליכו וכו' ונאמר גואלנו ה' צבאות וכו'. והטעם שתקנו לומר בשחרית פסוק זה ובערבית פסוק (ירמיה לא א) כי פדה ה' את יעקב מפני שביום אנו מבקשים מלפניו שיגאלנו וזה לשון גואלנו. ובלילה כבר גאלנו ופדאנו מיד חזק ממנו שהם הגוים שאנו בעיניהם כקוצים ואעפ"כ השם מצילנו מידם בכל יום. ותמצא כי בברכה זו מזכיר שבעה פעמים אמת כנגד (משלי ט, א) חצבה עמודיה שבעה כמ"ש בספר יצירה שהם שש קצוות (העולה) [העולם] מעלה ומטה פנים ואחור ימין ושמאל. והשביעי הוא היכל הקדש מכוון באמצע והוא כסא הכבוד. והטעם כי העולם כלו קיים על האמת כדתנן (אבות א, יז) על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום וזהו שאמר הכתוב (תה' פה, יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ופסוק זה הוא כפול כיצד אמת מארץ תצמח ראשי תיבות אמת. תיבות שניות מארץ תיבות אחרונו' תצמח. ואמרו רז"ל (שבת קד, א) קושטא קאי שקרא לא קאי, כי אותיות אמת יש להם מושב ואותיות שקר אין להם מושב, וגם אותיות אמת הם הסדר האלפא ביתא וכן מספרם, ואותיות שקר מהופכים ויש בהם קצת שוה שכן דרך השקרן לומר קצת אמת כדי לפתות את האנשים בדבריו.
<h2>דף יב:</h2>
ובספ"ק דברכות שואל פרשת ציצית מפני מה קבעוה מפני שיש בה ששה דברים ואלו הן יציאת מצרים וציצית ועול מצות והרהור עבירה והרהור עכו"ם ומינות. ומקשי בשלמא הנך תלתא בהדיא כתיבין. עול מצות שנא' וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. מצות ציצית ועשו להם ציצית. יציאת מצרים שנא' אני ה' וגו' אלא הנך תלת מנלן שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר (תה' ד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים. ואחרי עיניכם זה הרהור עבירה וכן הוא אומר (שופ' יד, ג) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר זונים אחריהם זה הרהור עכו"ם וכן הוא אומר (שופ' ח, לג) ויזנו אחרי הבעל. ולפי' הניחו חכמים הדבר וחשבו בלבם כי בכלל אלו השלש פרשיות הם נרמזים עשרת הדברות.
<h2>דף יג.</h2>
גרסינן בברכות בפרק היה קורא בתורה באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. מפני היראה פרש"י אדם שמתיירא שמא יהרגנו וכן כתב הרמב"ם ז"ל מלך או אנס. וכתב הרא"ש פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ופירש הוא דאביו ורבו חשיב מפני היראה שנא' (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים וכן פירשו הגאונים. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר. בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק אלא דינו כאמצע הפרק. וי"א שאינו פוסק כלל בין ה' אלהיכם לאמת ואפילו מפני היראה אלא אומר אני ה' אלהיכם אמת ואחר כך פוסק כדין אמצע הפ'. והא דאמרינן באמצע שואל מפני היראה נחלקו בו המפרשים בענין הפסקה בק"ש וברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו ולמודים אם פוסק אם לאו, יש מי שאומר שאע"פ ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אפילו הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה, דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים אמרו שיפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. ולזה הסכים ה"ר יונה והביא ראיה מדאמרינן (ל, ב) דבתפלה אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ואפ"ה נחלקו אחר כך בגמרא אי מפסיק בתפלה לקדיש ולקדושה אע"ג דמסיק הלכתא כמאן דאמר אינו מפסיק בתפלה מכלל דבק"ש וברכותיה דקיימא לן דמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיטא להו לכולהו דמפסיק לקדיש וקדושה ולברכו ולמודים אפילו באמצע הפרק. וגם לזה הסכים הרא"ש ז"ל. וכשפוסק לברכו ולמודים י"א שאינו אומר אלא ברכו בלבד וכן במודים אינו אומר אלא מודים בלבד ושוחה. וי"א שאומר בברכו ישתבח ויתפאר וכו' וכן מודים דרבנן.
<h2>דף יג:</h2>
וצריך שלא יאריך באל"ף של אחד כדי שלא יראה כאומר אי אחד כלומר אין חד. ולא יחטוף בחי"ת כדאמרינן במנחות בפר' הקומץ (מנחות כט, ב) חטרי ליה לגגיה דחי"ת כלומר עושין לה חטוטר' באמצעיתה להודיע שהוא חי וברומו של עולם. וגם כן צריך בקריאתה להאריך מעט להודיע שהוא חי וברומו של עולם. ויאריך בדל"ת כשיעור שימליכוהו בארבע רוחות העולם כחשבון ד' שהוא ארבעה. וי"א שירמוז בעיניו כנגד השמים והארץ וארבע רוחות העולם. ותמצא כי בשלש אותיות של אחד נכללים ג' עולמות שיכוין בא' להקב"ה שהוא ראשון. ובחי"ת לשמנה גלגלים. ובדל"ת לארבע יסודות שהעולם הזה מיוחד בהם. ויש אנשים שמנענעין בראשן למעלה ולמטה ולד' רוחות העולם כדי לעורר את הלב. ואין לחוש להא דתניא בפ"ק דיומא (יט, ב) הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו, הרמיזה והקריצה היא לצורך דבר אחר אבל הכא נענוע הוא לצורך הכוונה.
יש נוהגין לומר אל מלך נאמן בתחלת ק"ש ואומר לתשלום רמ"ח תיבות שיש בק"ש דאמרי' באלה הדברים רבה (משלי ד, א) שמור מצותי וחיה שמור רמ"ח תיבות שבק"ש והקב"ה ישמור רמ"ח איברים שלך. ותמצא שחסר מהם שלש תיבות כי בפרשת שמע יש ארבעה וחמשים תיבות עם ברוך שם כבוד מלכותו שאנו מוסיפים ובפרשת והיה אם שמוע קכ"ב תיבות ובפרשת ציצית ס"ט תיבות סך הכל רמ"ה חסר שלש תיבות ועם אל מלך נאמן יהיה רמ"ח. ולכן הוסיפו אל מלך נאמן לפי שהוא נוטריקון של אמן כדאיתא בשבת (קיט, ב). וקאי אסיום דהבוחר בעמו ישראל באהבה, וי"א אמן אל מלך נאמן. והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינא בין שניה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין צבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא הי' לו להפסיק וכ"ש המפסיק באמן אל מלך נאמן דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה. ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר על (שמות כ, ג) לא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה ענינא דמדכר ליה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה. ועוד כיון דלאו לצורך ברכה הוא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש והא תוספת לאו יעקב אמרה ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה, השתא ברוך שם כבוד מלכותו אי לאו דאמרינא יעקב לא הוה אמרינא ליה ואע"ג דאמריה יעקב לא אמרינא ליה אלא בחשאי (פסחים נו, א) ואנן ניקום ונימא מדעתין מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתיה לא במתני' ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא לית ליה עיקר ומאן דיכיל לסלוקיה שלא ע"י מחלוקת אלא בחבורה שדעה אחת לכולם שפיר דמי ומאן דלא יכיל לסלוקיה ליסלקיה אנפשיה. ע"כ דבריו. ולהשלים רמ"ח תיבות אומר במדרש רות (מדרש רות החדש פ"א) אמר ר' נהוראי א"ר נחמיה בק"ש יש רמ"ח תיבות כמנין איברים של אדם והקורא ק"ש כתקנה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה וזהו שאמר הכתוב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. אדהכי מטא האי ינוקא לאיי מאורחא יתיב קמייהו שמע אילין מילין קם על רגלוהי ואמר הלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ"ה תיבות אמר ליה ר' חייא תיב ברי תיב יתיב א"ל ברי שמעת בהאי מידי אמר כך שמעית מאבא בק"ש יש רמ"ה תיבות חסר תלת לתשלום מנין איבריו של אדם ומשום הא תקינו שיהא ש"צ חוזר לשלש תיבות ומאי ניהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים לכל הקהל רמ"ח תיבות וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלשה ועם כל דא הוה אבא קרי על דא (קהלת א, טו) וחסרון לא יוכל להמנות לתשלום הנהו ג' תיבות דמשלים ש"ץ לא יוכל להמנות לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. אדהכי אתא ר' יהודה בריה דרב פנחס ויתיב לגבייהו, אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה במילי דק"ש והכי אמר האי ינוקא אמר ודאי הכי הוא, והכי א"ר יוסי בן דורמסקית משמיה דר"ע חסידים הראשונים תקנו ק"ש כנגד עשרת הדברות וכנגדן מנין איבריו של אדם ותקינו שיהא ש"ץ חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת.
<h2>דף יד.</h2>
וגרסי' בפרקא קמא דברכות כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה שנאמר (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. אל תקרי במה אלא במה. ודוקא במשכים לפתחו הוא שאסור שיראה שעשאו אלוה שקודם הלך לקראתו ואח"כ הלך לבית הכנסת להתפלל ועל זה אומר הפסוק חדלו לכם מן האדם כלומר כל זמן שמורא שמים מוטל עליכם חדלו לכם מן האדם, מלהקדים כבוד האדם לכבוד הבורא. אבל אם פגע בו בדרך או אפילו במשכים לפתחו לצורך שיש לו אצלו אנוס הוא נחשב ויכול לשאול בשלומו דהא תנן (ברכות יג, א) באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד שאע"פ שהוא מתעסק בכבוד המקום התירו לו להפסיק בק"ש כשפגע בו בדרך או השכים לפתחו ופי' רבינו האי מדקאמר אשר נשמה באפו והלא כל אדם נשמה באפו אלא בשחרית הכתוב מדבר שהנשמה באפו של אדם.
<h2>דף יד:</h2>
גרסינן בפרק הי' קורא בתורה אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש שהוא עושה הפך קריאתו שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים בפיו ובשפתיו ואינו מקיים מצותו. ויש מפרשים כי הוא לשון כנוי והכי קאמר כאלו מעיד שאין התורה אמת שהרי הוא אומר החיוב ואינו מקיימו. ויש מקשים למה לא אמר גם בלא ציצית דהא איכא פרשת ציצית. ויש לומר שלא היה יכול לומר בלא ציצית שאם אין לו טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית דהא לאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא. ורבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כאלו הקריב תודה בלא מנחה זבח בלא נסכים. פירוש שלא עשה כי אם חצי מצוה שקיים ודברת בם ולא קיים והיה לאות על ידכה. וא"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל, וזו היא מלכות שמים שלימה. רב קרא ק"ש ואנח תפלין וצלי ואסיק בגמ' שליחא הוא דעוית פירוש ששלח בשביל התפילין שלו ונתאחר השליח וחשש שמא יעבור זמן ק"ש והקדים וקרא ואח"כ בא השליח והפסיק והניח תפילין כדי שלא יתפלל בלא תפילין. ונמצא כתוב על רבינו יצחק ברבי יהודה שהביא לו השליח טליתו אחר ק"ש והתעטף בטליתו והתפלל. והביא סמך לדבריו מהא דרב דאנח תפילין בין ק"ש לתפלה וה"ה לציצית. והרא"ש כתב דתפילין שאני כדאמרינן ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה. ועוד יש לחלק מן הסברא דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת מלכות שמים ועול מצות וקראן הכתוב זכרון ועוז והן מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית אינה בגופו אלא שחייב הכתוב להטיל ציצית בבגד שיש ארבע כנפים ואם לא ילבשנו עתה ילבשנו לאחר זמן ואין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת ציצית ע"כ. ומיהו י"א שנוכל לומר שהניח תפילין בלא ברכה ואחר תפלתו ממשמש בהן ומברך וכן נמי בטלית ובכך סגי שגם כשידיו מטונפות מותר להתעטף בטליתו ולאחר שיטול ידיו ממשמש בו ומברך.
<h2>דף טו.</h2>
ונוהגין מקצת אנשים כשאומרים וקשרתם לאות על ידך למשמש בתפילין של יד. וכשאומרים והיו לטוטפות בין עיניך למשמש בתפילין של ראש. וכשאומרים והיה לכם לציצית למשמש בציציות, אבל רב נטרונאי כתב האוחז ציציותיו בידו כשקורא ק"ש יהירות הוא שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבים במדת חסידות וכל העם אינם עושים אותו הוא מתחזי כיוהרא.
והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כלם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו כדאמרי' בפרק כיצד מברכין (מ, ב) שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ופסוק שמע יש בו הזכרת השם וגם כן הוא נחשב כמו מלכות כדאיתא בר"ה (לב, ב), והרי הוא חשוב כברכה. ואומר שמע ישראל. ונהגו לאומרו בקול רם כדי לעורר הכונה בפסוק הראשון שבו עיקר הכונה. וגם הוא דרך עדות כאלו כל אחד אומר לחבירו שמע שאני מאמין כי ה' אלהינו הוא יחיד בעולמו. ולכן תמצא עין של שמע גדולה ודלת של אחד גם כן גדול שהוא סימן עד רמז לעדות. דבר אחר שמע נוטריקון (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם. למי, שדי מלך עולם, אימתי, שחרית מנחה ערבית. ואם תעשה כן תקבל עליך עול מלכות שמים שהוא שמע למפרע. ד"א שמע יתפרש לג' ענינים נגררים זה מזה הא' הכנסת הקול בחוש השמע כמו (שמות יח, א) וישמע יתרו. והב' נגרר אחר השמע והוא ההבנה כמו (דברים כח, מט) גוי אשר לא תשמע לשונו. והג' נגרר אחר ההבנה והיא הקבלה כמו (דברים יא, יג) והיה אם שמוע תשמעו, ושלשתן ישנן בפסוק הזה שמצוה על כל איש ישראל לשמוע הדבר הזה ולהבין אותו לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו ולקבל עליו עול מלכותו. ובספרי (עיי"ש פסקא לא) מפרש ה' אלהינו בעולם הזה שאין מיחד שמו אלא עלינו, ה' אחד לעולם הבא שנאמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, וכתיב (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כתב ה"ר אליעזר מגרמיישא מפני מה נתן לישראל ליחד שמו של הקב"ה בלשון שמיעה שאומרים שמע ישראל ולא נתן בלשון הסכת או בלשון [הבנה] שכך פירושו של שמע הבינו או השכילו שה' אלהינו ה' אחד. משלו משל למה הדבר דומה למלך שזמן כל עבדיו לסעודה והושיבם בקתדראות של זהב והעלה להם כל מעדני עולם על גבי שלחנות של זהב והכין לעצמו שלחן אחד קטן של זהב כמו שסדר לעבדיו והעלה עליו מאותם המעדנים שהכין לעבדיו. אמר המלך במה יהא ניכר שאני מלך, אמר לאחד מעבדיו לך הבא לי שני כוסות של מרגליות שיש לי בבית גנזי ושים אותם על שלחני ובהם יכירו כל הנכנסים שאני מלך. הלך העבד להביא שני הכוסות וכשהוציא הכוס הראשון מן התיבה נפל מכסה התיבה ונשבר. נתרשלו ידיו של עבד. אמר המלך ולמה העבד מעכב, אמרו לו אדוננו המלך נשבר כוס אחד שבידיו. אמר להם יבא בכוס השלם ואשתמש בו ויכירוני שאני מלך. והמלך זה הקב"ה והעבדים אלו ישראל שזמנם לסעודה בהר סיני ביום מתן תורה והשרה שכינתו עליהם והם אמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע חטאו בעגל ואמרו (שם לב, כג) קום עשה לנו אלהים ואבדו זכות של נשמע אמר הקב"ה במה שנשאר בידם והוא זכות של נשמע בו יהיו מיחדים את שמי בכל יום ותעמוד להם זכות לדורות לפיכך נתן להם יחוד שמו הגדול בלשון שמיעה עכ"ד.
ואמרינן באלה הדברים רבה למה ישראל אומרים בשכמל"ו בלחש בשעה שעלה משה למרום גנבו מן המלאכים ולמדו לישראל. אמר ר' שמואל בר נחמני משל לבן בתו של מלך שהיתה לו בת בתולה והיתה רואה בגדים נאים ואומרת לו קח לי הבגדים הללו והיה לוקח לה. פעם אחת נכנס לפלטרין של מלך וראה קוזמירון של מטרונה שם. פי' בגד נאה וחשוב. מה עשה גנב אותו ובא ונתנו לבתו. התחיל מצוה אותה ואומר לה כל הבגדים שלקחתי לך לבוש אותם בפרהסיא אבל קוזמירון זה גנוב הוא אל תלבשי אותו אלא מן הדלת ולפנים. כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מהקב"ה אבל השם הזה שאני נותן לכם הוא ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להקב"ה ונטלתי אותה מהן לכך תהיו אומרי' אותו בלחישה. למה אומרים אותו ביוה"כ בפרהסיא. לפי שהם כמלאכים לובשים לבנים ולא אוכלים ולא שותים ואין בהם לא חטא ולא עון. ואומר במדרש כשאמר יעקב לבניו שמא יש במטתי פסול אמרו לו בניו אין קץ בשמותינו ועל כן זכינו לידע את הקץ וגם חט אין בשמותינו.
גרסינן בפסחים בפ' מקום שנהגו (נו, א) מאי טעמא מוספינן בשכמל"ו דאמר ר' שמעון בן פזי (ברא' מט, א) ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. וכתיב (שם מט, ב) הקבצו ושמעו וגו'. בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה אמר ח"ו שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל, פירוש אבינו ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. פירו' וזה אמרו פעם שנית ושמעו אל ישראל אביכם, כלומר מאחד זה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו יהא קבלה בידכם וענו כלם ואמרו כן. אמרי רבנן היכי נעביד נמריה לא אמריה משה לא נמריה אמריה יעקב התקינו שיהו אומרים בשכמל"ו בחשאי.
וצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת. וצריך להדגיש יו"ד של והיו, שלא יראה כקורא והאו. וצריך להפסיק מעט בין היום לעל לבבך שלא יהא נראה היום על לבבך ולא למחרת. ומזה הטעם גם כן צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה. וצריך לתת ריוח בכל תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה כגון בכל לבבך. על לבבך. בכל לבבכם. עשב בשדך. אתכם מארץ. וכתב ה"ר דוד קמחי ז"ל בחלק הדקדוק מה שאמרו רבותי' שצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך בכל לבבכם, לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדין כאשר הוא אלא אע"פ שיקראם במקף יתן ריוח והבדל ביניהם בלשון שידמה כי שני למדי"ן קרא כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף ואם יקראו אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה בסיני. וצריך להפסיק בכל אלף שהיא אחר מ"ם כגון ולמדתם אותם כדי שלא יראה כקורא מותם. ושמתם את. וקשרתם אותם. וראיתם אותו. וצריך ליתן ריוח בין וחרה לאף שלא יראה כקורא וחרף. להוציא בפה יפה עי"ן אשר נשבע ה' שלא יראה כה"א חלילה וחס. וגם כדי שלא תבלע האלף של שם בעין. וצריך להתיז זי"ן של וזכרתם שלא לשתמע כסמ"ך, וכן זי"ן של תזכרו כדי שלא יקרא כקורא תשכרו כלומר על מנת לקבל שכר. וצריך לתת ריוח בין אלהיכם לאמת כדי שלא תבלע האלף חלילה וחס. וכתב הרמב"ם ז"ל כיצד ידקדק יזהר שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניד הנח ולא יניח הנד. וכתב הראב"ד לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה ו"ו. וכן אם יטעים יו"ד והיו שלא תראה אלף. וכן כל כיוצא באלו יניד הנח ותבא עליו ברכה.
ואלו הן הדברים שצריך אדם להזהר בהם בק"ש, צריך שידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע. וצריך להפסיק מעט בין אחד לברוך כדאמרי' בפסחים בפ' מקום שנהגו (נו, א) בענין ששה דברים עשו אנשי יריחו, וכורכין את שמע. היכי עבדי אמר רב יהודה אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין. ופרש"י שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך משמע שצריך להפסיק. והתוספות פירשו ולא היו מפסיקין בין שמע ישראל לשם דמשמע שישראל ישמעו השם או השם ישמע אותם. ובירושלמי משמע כפרש"י דאמר התם (פסחים פ"ד ה"ה) ר' יוסי ורבי זעירא בשם רבי שילא היו מפסיקין בין אחד לברוך.
ואע"פ שצריך לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק באותיותיה יצא. קראה למפרע לא יצא. כתב הרמב"ם ז"ל במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה, ואע"ג דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, לכתחלה סדרום לומר כן. ואע"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים.
עוד גר' התם קרא וטעה יחזור למקום שטעה תני תנא קמיה דרבי יוחנן קרא וטעה ואינו יודע בהיכן טעה יחזור לראש הפרק. בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון. בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה. א"ר יוחנן לא אמרן אלא דלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואתא. וכתב הרא"ש הא דאמרינן ואינו יודע בהיכן טעה חוזר לתחלת הפרק היינו דוקא שאינו יודע בהיכן טעה אבל אם ידע שאמר כל הפרק ונזכר שדלג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך. והכי תניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסוק אחד לא יתחיל מראש הפרק אלא יתחיל מאותו הפסוק וגו'. וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה עכ"ד. וגרסינן בפרק מי שמתו (כא, א) א"ר יהודה אמר שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר ואומר ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אלמא קסבר קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. פי' לפי שדורש ובשכבך ובקומך בדברי תורה. אמת ויציב דאורייתא לפי שיש בה יציאת מצרים. וכתיב (דברים טז, ז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ודוקא במסופק שלא אמר ק"ש הוא דהוי אמת ויציב דאורייתא אבל אם יודע בודאי שקרא ק"ש ופרשת ציצית הרי יצא ידי חובת זכירת מצרים ואינו חוזר ואומר אמת ויציב אפילו לשמואל. ויש מפרשים שהחוזר לא יחתום בא"י גאל ישראל שהרי מדרבנן היא ומספק אינו מוציא שם שמים לבטלה ואם משום סמיכות גאולה לתפלה כיון שמזכיר יציאת מצרים ומתפלל היינו סמיכה. ויש מפרשים שצריך לחתום שכיון שהוא מסופק בדבר של תורה חייב לומר הדבר כתקנו. וראיה מדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג, א) דאין מברכין על הדמאי בשעה שמפרישין ממנו מעשר מפני שהוא ספק של דבריהם משמע הא ספק של תורה צריך לברך. ור"א אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא קסבר ק"ש דאורייתא. ורבינו חננאל והריא"ף פוסקים כר"א ואע"ג דתלמיד הוא לגבי שמואל כיון דאשכחן דכולהו רבנן כוותיה קיימי וכולהו מילי דק"ש תליין בקראי כדאמרינן (ברכות יג, א) שמע בכל לשון שאתה שומע והיו בהויתן יהו קי"ל כוותיה והילכך חוזר וקורא ק"ש בברכותיה כתקנה כמו שאמרנו. וקיימא לן בפרק היה קורא בתורה (יד, ב) דאינו חוזר ואומר אמת. פי' אם [שהה] בנתים כגון שאמר להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם ושהה. לאחר [ששהה] אינו חוזר ואומר פעם אחרת אמת ויציב אלא מתחיל ויציב. ובזה טועים המון העם כשמתפללין בצבור וקורין ק"ש בלחש אומרים עד אמת וכשש"צ אומר אמת ויציב חוזרים הם ואומרים פעם אחרת אמת ואין ראוי לעשות כן.
<h2>דף כד:</h2>
וגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר (פ"ד ה"א) וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה (ש"א א) אמר ר' יוסי בר חנינא מן הפסוק הזה אתה למד ד' דברים, וחנה היא מדברת על לבה מכאן שהתפלה צריכה כוונה. רק שפתיה נעות מכאן שהוא צריך להרחיש בשפתיו. וקולה לא ישמע מכאן שלא יגביה קולו בתפלתו. ויחשבה עלי לשכורה מכאן שהשכור אסור להתפלל. והכי איתא בתלמודא דידן. ואמרינן בפ' מי שמתו המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. פירוש כאלו הוא סבור שאין הקב"ה שומע תפלת לחש. א"ר הונא לא שנו אלא שיכול לכוין לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בלחש מותר ואפי' בהגבהת קול. דהכי אמרינן בירושלמי בפרק תפלת השחר (פ"ד ה"א) רבה בר זבדא מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותיה מניה. פירוש כל כך היה מתפלל בקול להעיר רוח הכוונה עד שבני ביתו היו שומעים ולמדים התפלה ממנו. והני מילי ביחיד אבל בצבור לא מאי טעמא דילמא אתי למטרד צבורא. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר שנאמר בנביאי איזבל (מ"א יח, כז) קראו בקול גדול אולי ישן הוא וייקץ. ותניא בפרק אין עומדין המתפלל צריך שיכוין לבו ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולם יכוון את לבו באחת מהם. אמר רב ספרא משום חד דבי רבי ינאי באבות. פי' לפי שהיא חשובה יותר משאר ברכות מפני שיש בה גדולת השם וזכות ראשונים וגאולת אחרונים ועוד מפני שאם ניתן דעתו עליה יתלמד להוסיף בכוונתו. ודע כי לפי הכוונה תקובל התפלה שנאמר (שמות כב, כב) כי אם צעוק יצעק (עלי) [אלי] שמוע אשמע.
וכתב רבינו האיי אדם שמתפלל אינו רשאי לדבר ולא לענות קדיש וקדושה. משל לב' אנשים שכל אחד הולך בשליחות עצמו זה אינו רשאי לעשות שליחותו של זה וזה אינו רשאי לעשות שליחותו של זה. ואמרי' בפרק מי שמתו המגהק והמפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח פי' לשון נוטריקון הם: גו הקים פה הקים. ונקרא גס רוח מפני שאין עליו אימת הבורא. המתעטש בתפלתו סימן רע לו, וי"א ניכר שהוא מכוער. ודוקא שמתעטש מלמטה אבל מלמעלה סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח למטה כך עושים לו נחת רוח למעלה. היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו או באפרקסיתו. פי' אפרקסיתו סודר שבראשו ושני ראשי הסודר תלויין לפניו, ואם היה אסתניס זורקו לאחריו או לשמאלו. ואמרינן בירושלמי (עי' פ"ג ה"ה) כל עמא מודו דרקק אמטוילן דהוא אסור. פירש הנגיד כמטייל כלומר, שלא מאונס.
<h2>דף כח:</h2>
והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על התפלה מפני שהתפלה היא מצוה שאין לה קצבה מן התורה אלא ביד האדם הוא למעט או להרבות כמ"ש הרשב"א בהגדה של פסח שאין מברכין על קריאתה מטעם זה.
<h2>דף כט.</h2>
טעה ואמר משיב הרוח אינו חוזר לראש לפי שאין הרוחות נעצרין ואין צריכין בקשה. ואם אמר מוריד הגשם במקום מוריד הטל חוזר לראש לפי שהגשם הוא סימן קללה בימות החמה. ואם לא הזכיר טל אין מחזירין אותו שאין הטל נעצר ואין צריך בקשה. ובימות הגשמים טעה ולא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. ואם לא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל חוזר לראש. ואם הזכיר טל אינו חוזר מפני שהוא סימן ברכה. כתב אבי העזרי שאם סיים ברכת מחיה המתים ולא הזכיר ועדיין לא התחיל אתה קדוש אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קדוש כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (מט, א) טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל וכן בשבת וכן ביום טוב לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכתב הראב"א ויש לבעל הדין לחלוק דשאני התם דמזכיר בברכה אבל הכא דלא תקינו בה ברכה חוזר לראש.
ואם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם אמרי' בירושלמי (תענית פ"א ה"א) בתוך שלשים יום חוזר לראש שבודאי לא אמר אותו הואיל ואינו רגיל בו. אבל לאחר שלשים יום אינו חוזר לראש מפני שכבר הוא רגיל בו ולא שכח לאומרו. וה"ר מאיר מרוטנבורק היה רגיל לומר ביום שמיני של חג הסוכות תשעים פעמים מתחלת אתה גבור עד משיב הרוח ומוריד הגשם כנגד שלשים יום שהיה צריך לאמרו שלשה פעמים בכל יום. ומעתה אם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם אין צריך לחזור לראש לפי שבודאי אמרו. ומביא ראיה מדאמרינן (ב"ק כד, א) ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן אף כאן אמרו שלשים יום שלש פעמים בכל יום ואחר שלשים יום אם הוא מסופק אינו חוזר לראש מפני שכבר רגיל בו ומסתמא אמרו כל שכן בכאן הואיל ואמרו תשעים פעמים בשעה אחד כיון שהוא רגיל בו שאינו חוזר לראש. וכתב הרי"ף דלא שפיר למיעבד הכי דאין הנדון דומה לראיה דודאי גבי שור המועד דהוי טעמא משום דאתחזק לנגח והלכך אם הוחזק בשלשה פעמים רחוקות כל שכן קרובות. אבל גבי משיב הרוח שהדבר תלוי בהרגל לשון אינו דומה מפני שאע"פ שהרגיל לשונו לומר מתחלת אתה גבור עד משיב הרוח לבדו בלא ברכה ראשונה דמגן, לא הוי חזקת הרגל כשמתחיל להתפלל בסדר ברכות המגן ואחר כן אתה גבור.
כתב ר"ח מנין לנו שלא תהא נזכרת גבורת גשמים אלא בתפלה מדכתיב (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם וסמיך ליה ונתתי מטר ארצכם בעתו ואמרינן (תענית ב, א) אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה וקאמר שבשבילה המטר יורד. ומפרש בפרק אין עומדין (לג, א) גבורות גשמים בתחיית המתים מאי טעמא אמר רב יוסף מתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. והכי אמרינן בירושלמי (תענית א, א) כשם שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם. ר' חייא בר אבא שמע ליה מן הדא (הושע ו, ב) יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו וכתיב בתריה ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ.
<h2>דף כט:</h2>
כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח אדם דבר שיצטרך לחזור בשבילו ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי שליח צבור כל שמנה עשרה ברכות מראש ועד סוף ויצא ידי חובתו כדאמרינן בשלהי ראש השנה (לד) כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואע"ג דאמרינן התם שלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי וטרידי אבל דעיר לא היינו היכא דלא התפלל כלל אבל היכא שכבר התפלל אלא שטעה מוציא אף הבקי וכן פירש רב אחאי וכן כתב הרב רבי מאיר דרוטנבורק.
כתב הרא"ש ונראה שכל אותם שאין מחזירין אותו כגון על הנסים בחנוכה ופורים ויעלה ויבא בליל ר"ח וענינו וכיוצא בהם כגון שסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח בברכה של אחריה אינו חוזר ואם יחזור הוי ברכה לבטלה. וה"ר אלחנן כתב שכל זמן שלא פתח בברכה של אחריה חוזר. וה"ר יונה כתב שאין לו לחזור. והביא ראיה מדאמרינן בפ' תפלת השחר א"ר תנחום א"ר יהושע בן לוי טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה דמשמע שמיד שמסיים ברכת עבודה דיינינן כטעות, ולכך אמר לשון חוזר אע"פ שלא התחיל עדיין ברכה אחרת. ור"י ראה לרבי' תם שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו, ותמה הרא"ש וכתב דלא מסתבר כלל דכל היכא דאם עקר רגליו אינו חוזר לראש גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה. ואפשר שהוא היה מפרש אין מחזירין אותו אינו חייב לחזור אבל אם רצה יחזור. ומיהו גם זה יתכן אם סיים תפלתו שיוכל לחזור לראש, דלא גרע מתפלת נדבה. אבל באמצע התפלה כיון שאינו מחוייב לחזור נראה לי דהוי הפסק אם הוא חוזר עד כאן דברי הרא"ש.
נקוט האי כללא בידך מי שטעה באחת משלש ברכות ראשונות חוזר לראש התפלה ובאמצעיות אם נזכר באיזו ברכה טעה חוזר וגו' [ואו'] מאותה ברכה שטעה בה על הסדר. ואם אינו נזכר באיזו ברכה מהם טעה חוזר לאתה חונן. ואמרי' בירושלמי בפרק אין עומדין (פ"ה ה"ג) טעה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו. ובשלש אחרונות אם טעה באחת מהם חוזר לעבודה. וכל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל שליח צבור חוזר ומתפלל אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חדש שאם שכח שליח צבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח צבור שאנו סומכי' על תפלת המוספים שעדיין היא לפניו שמזכיר בה ראש חדש. וכתב בעל הלכות גדולות וכן אם טעה ולא הזכיר במוסף אין מחזירין אותו מפני טורח צבור ועוד שהרי תפלת המנחה לפניו. אבל הרא"ש כתב שאם טעה ולא הזכיר במוסף שמחזירין אותו ולא נסמוך על מה שמזכיר בשחרית, דדוקא על תפלה שעדיין לפניו אנו סומכין ולא על התפלה שהזכיר בה כבר. ולא נסמוך ג"כ על מה שיוכל לומר במנחה כי דוקא בשחרית ומוסף שרגילי' להתפללם כאחד הוא שאנו סומכים מתפלה לתפלה אבל לא מתפל' מוסף לתפל' המנחה ע"כ. שליח צבור ששכח ולא אמר עננו בין גואל לרופא אומרו בשומע תפלה כיחיד. כתב ר"י זכרנו לחיים וכתוב לחיים ובספר חיים שמוסיפין בעשי"ת אם לא אמר מחזירי' אותו בין ביחיד בין בצבור דמשנה הוא ממטבע ברכות. וכתב הרא"ש תמה אני למה מחזירי' אותו מאחר שאינו מוזכר בתלמוד דבהמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא ופסיק תלמודא (ברכות יב, ב) דלא יצא, אבל בזכרנו ומי כמוך אם תקנת גאונים היא לאמרם מנלן דמחזירין אין זה נקרא משנה ממטבע ברכות מאחר שלא הוזכר בתלמוד. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם הגאונים שאין מחזירין אותו בין יחיד בין שליח צבור, ומפני שהיא תקנת גאונים לאמרם לא מניתים בכלל האחרים.
<h2>דף לא.</h2>
וגרסינן בפרק הדר עם הנכרי (סד, א) שתוי יין אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה. שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היכי דמי שתוי ה"ד שכור שתוי יין שיכול לדבר לפני המלך שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך. ואמרינן בירושלמי בפרק היה קורא (פ"ד) א"ר חייא רובא אנא מן יומוי לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונית והרהרית בלבי ואמרינן מאן עליל קומי מלכ'. קומי פי' מי נכנס לפני המלך תחלה ארקפתא או ריש גלותא. פירוש ארקפתא שר גדול וקורין לו בערבי זעים והוא נכבד מריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית פרחייא פירוש העופות. רבין אמר אנא מנית דוסמייא פירוש שורות האבנים של בנין הכותל, ודומה לו מה דאמרינן בסנהדרין (מח, א) הוסיף בו דימוס אחד לשם מת. א"ר מתניא מחזיק אנא טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים כרע גרמיה. וגרסינן בפרק אין עומדים (לא, א) תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו. אבא שאול אומר סימן לדבר (תה' י', י"ז) תכין לבם תקשיב אזניך. ופי' ה"ר יעקב בן הרא"ש שיכוין המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו שנאמר (תה' טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו הי' מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כי כל מחשבות הוא חוקר ע"כ. וכתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל במורה הנבוכים בענין כוונת הלב בתפלה אם תתפלל בתנועת שפתיך ואתה מיסב פניך אל הקיר ומחשב במקחך ובממכרך לא תחשוב שהתפללת אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם (ירמיה יב, ב) קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ופי' ה"ר אברהם ב"ר יצחק אב ב"ד ועבדתם את ה' אלהיכם לשון עבודה הוא להסיר המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה. ותמצא כי תפלה בגימטרי' בכוונת הלב וגם בגימ' עבודת לב. וכל הרוצה שתשמע תפלתו יכוין בתפלתו להתחנן לפני יוצרו שכן במשה כתיב (דב' ג, כג) ואתחנן אל ה'. ותמצא כי ואתחנן בגימט' תפלה לומר שאין תפלה אלא בתחנה.
<h2>דף לא:</h2>
ודרשינן בפרק אין עומדין אני האשה הנצבת עמכה בזה אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בארבע אמות של תפלה. יש מפרשים ממה שאינו כתוב היושבת אלא הנצבת וי"מ ממה שכתוב עמכה בה"א כלומר שעומדין ברחוק חמש אמות. אי נמי עמכה הם ארבעה אותיות כנגד ד' אמות. ואמרו מקצת המפרשים שאלו הארבעה אמות הם בין מלפנים בין מן הצדדים וסימן לדבר עמכה בזה זה בגימטריא י"ב דהיינו ד' אמות לכל שלשה רוחות. ומפרש בירושלמי אם היה עסוק בתפלה וברכות מותר.
<h2>דף לד.</h2>
גרסינן בברכות בפרק אין עומדין ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף. ובירושלמי מפרש הטעם באבות (בראשית כד, מח) ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלהי אדוני אברהם ובהודאה ואשתחוה למלך ואברך למלך ומתרגמים ומודינא למלכא. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. (ברכות כח, ב) אמר ר' תנחומא, אמר ר' יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדר' פירוש שיהיו בולטים הקשרים שבפרקי חוליותיו לאחוריו והוא מלשון (ב"ב פ, ב) פקק הגפן שהוא קשר שבגפן שהוא בולט לחוץ. עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו פירש רבינו האיי שיכוף ראשו כאגמון עד שאם היה איסר מונח בקרקע כנגד לבו שיראה אותו ולא שישחה גופו וראשו זקוף. ורש"י פירש שיכרע עד שיראה ב' קמטים אחד למעלה מן הלב ואחד למטה וכרוחב איסר ביניהם. ור' חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך, אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע אלא שאינו בריא ואינו יכול לכרוע כראוי. וכריעות אלו הם כדי שיזכור לפני מי הוא עומד וכי סופו להיות עפר. ד"א לרמוז כדי לסמוך ברכה מלמעלה למטה. וכשיזכור השם יזקוף כי רם ה' ושפל יראה (תה' קלח, ו), וכן הוא אומר (שם קמו, ח) ה' זוקף כפופים כלומר כשיזכור שם ה' יהיה זוקף הכפוף. רב ששת כי הוה כרע כרע כחיזרא כי זקיף זקיף כחויא (ברכות יב, ב) פרש"י כחיזרא כשבט שביד האדם שאדם חובטו כלפי מטה בפעם אחת כך יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תראה עליו כמשוי כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה ראשו מעט ואחר כך גופו מעט מעט. ורבינו האיי פירש חיזרא הוא א' ממיני הקוצים שמצוי בבבל שקורין אותו אל חזי"ר וראשו כפוף וכן יכרע שלא יכרע מאמצע מתניו וראשו כפוף ועומד אלא יכוף את ראשו כאגמון ויכרע וזה כפי שפירש עד שיראה איסר כנגד לבו.
<h2>דף לה.</h2>
והטעם בכל הברכות שנצטוינו לברך את השם על כל המצות לפי שבחר בנו וקדשנו במצותיו וגם על המזון ושאר ההנאות להודות לו על הספקו לנו את צרכנו להיות גופותינו בריאים שישארו נפשותינו נחים להתבונן חסדי השם ונודה לשמו.
<h2>דף ס.</h2>
ועתה אבאר מאמר רבותי' ז"ל באמרם (נדה לא) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה. פי' שנמשל הדבר היוצא ראשון כמו הארץ והדבר השנית הוא הזרע ומה שמזריע הוא יוצא ועל כן כשהאיש מזריע תחלה הוא הארץ וכשבא זרע האשה אחר כן הוא הזרע ולכן יולדת נקבה. וכמו כן כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר מזה הטעם. ואמרינן בירושלמי ובויקרא רבה (יד, ט) משל לשני ציירים שיושבים ומציירים זה את זה זה צר צורתו של זה וזה צר צורתו של זה. א"ר אבין לית ספר דמספר לגרמיה כלומר האדם המספר זקנו אינו כלום עד שיבא אחר ומספר לו. וכמו כן ידוע כי מזרע האשה באה אשה ומזרע האיש בא איש אלא שהמזריע בראשונה אינו כלום מפני שהזרע האחרון מבטל את הראשון. וכתב הרמב"ן ז"ל אין כונת רז"ל שיעשה הולד מזרע האשה כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי הזכר או שלא יעשה בהם זרע כלל או שאין הזרע ההוא נקפה ולא עושה דבר בעובר אבל אמרם מזרעת על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר כי לדעת' העובר נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש ולשניהם יקרא זרע, וכן אמרו (נדה לא, א) ג' שותפין יש בו באדם איש מזריע לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער ושחור שבעין. וגם דעת הרופאים ביצירה כך הוא. ועל דעת פילוסופי היונים כל גוף העובר מדם האשה אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר ליולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש וזו תגדל אפרוחים וזו לא תזרע ולא תצמיח בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי עד כאן. גרסינן בנדה בפרק המפלת (ל, ב) דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל ומונח שתי ידיו על שני צדעיו שני אציליו על שתי ארכובותיו שני עקביו על שני עבותיו וראשו מונח לו בין יריכיו. פיו סתום, טבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה. פי' דרך הטבור הפתוח ואינו מוציא רעי שלא יהרוג את אמו פי' ולכך נקב הרעי סתום, ועוד כי מאכלו אינו עושה פסולת אבל הוא משתין כשיצטרך וכן כתב רבינו שמואל בן חפני, וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות שעה אחת. וגרסינן התם תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים ולד דר במדור התחתון אמצעיים במדור האמצעי אחרונים במדור העליון וכיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויורד וזהו חבלה של אשה. תאנא חבלי נקבה מרובין מחבלי זכר מאי טעמא זה דרך תשמישו בא וזו דרך תשמישה באה, האי מיהפיך והאי לא מיהפיך. פי' בן זכר נולד פניו למטה כדרך תשמיש הזכר, ונקבה פניה למעלה כדרך תשמיש הנקבה ולפיכך נקבה צריכה להתהפך קדקדה כי כשהי' במעי אמה פניה למטה. ת"ר ג' חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה ולולד. פי' מפני שדר במדור התחתון. אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד. כ' רש"י לא ידענא במאי אחרונים יפה לאשה ויפה לולד. שמתוך כך יצא ולד מלובן ומזורז. מלובן, פי' שהזרע מלבן הולד מגיעולין. ומזורז פי' חזק ובריא. וכתב רבי' סעדי' בשם חכמי הנסיון כי מקום דירת הולד בחדש השביעי הוא רחב ובחדש השמיני הוא צר ובחדש הט' הוא יותר רחב מכלן לפיכך הוא חי בן שבעה ותשעה ולא בן שמנה ואינו רחוק שיהי' מקום הכנסתו ויציאתו רחבים והאמצעי ביניהם צר ולפיכך אינו נמול בן שמנה בשבת ע"כ. תנו רבנן (נדה לא, א) בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשו שנאמר (ברא' מו, טו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הכתוב את הזכרים בנקבות ואת הנקבות בזכרים ואומר (דהי"א ח) ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים. וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים אלא מתוך שמשהין עצמן על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה יהיו בניהם זכרים ומעלה הכתוב עליהם כאלו מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים. פי' שישהא עצמו מלהזריע. אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה פי' שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת תחלה. ונמצא כתוב בספר התולדות שיש באשה שבעה נקבים. שלשה מימין, ושלשה משמאל ואחד באמצע. אם נכנס הזרע באותם של ימין תלד זכר ואם בשל שמאל תלד נקבה, ואם באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס. וכשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותם של ימין ותלד זכר וממהרת הטומאה לצאת ולפיכך אינה טמאה אלא ז' ימים וטהרתה שלשים ושלשת יום. וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקבה ואין הטומאה ממהרת לצאת ולכך טמא' שבועי' וטהרתה ששים וששת ימים ע"כ. ופי' הרמב"ן כי בעבור שטבע הנקבה קר ולח והלחה רבה מאד וקרה ברחם האם ועל כן ילדה נקבה. ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהם. ומפני קרירותם בידוע כי החלאים צריכין בנקיונן אריכות זמן יותר מן החמין. וגרסינן בנדה בפרק המפלת (לא.) תנו רבנן שלשה שותפין יש בו באדם הקב"ה אביו ואמו. אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, פי' זיו הפנים. וראיית העין, פירוש שנברא העין מאב ואם אבל אינו רואה, תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו אזנים ויש לו שפתים ואינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר. ושמיעת האוזן ודבור שפתים והלוך הרגלים ודעת ובינה והשכל נותן להם השם. וכיון שמגיע זמנו ליפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם לארץ. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי פוץ מילחא שדי לכלבא. פי' הפץ המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים. ואמרינן באבות דרבי נתן כל באי עולם באין בבכיה ויוצאין בבכיה באים בידים קמוצות והולכים בידים פשוטות. למה בידים קמוצות כלו' כל העולם שלי הוא. בידים פשוטות כלומר הא לכם כל מה שקניתי.
